התורה מספרת, שיעקב אבינו הקים מצבה בבית א-ל "ויסך עליה נסך" (לה, יד). שמעתי מהגאון רבי שמואל גפן שליט"א, מגדולי תלמידי-החכמים בירושלים, בשם הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, שהביא את דברי המדרש רבה על כך (פרשה עח אות טז): "רבי פנחס בשם רבי אבא אמר, כל אותן השנים שעשה יעקב אבינו בבית אל – לא נמנע מלנסך. אמר רבי חנן, כל מי שהוא יודע כמה ניסוכים ניסך יעקב אבינו בבית אל, יודע לחשב את מי טבריה".
רבו הפירושים מהם אותם הנסכים שניסך יעקב אבינו, אך רבי שלום בדרשתו הביא את פירושו של רבינו יונה בספרו "שערי העבודה" (אות יא), ופירוש זה נוקב ויורד עד לתהום. כך כותב רבנו יונה: "המתפלל בדמע תפילתו נשמעת, שהרי שערי דמעה לא ננעלו, והדמעה היא כנגד ניסוך המים שהיו מנסכים על גבי המזבח".
כאן מביא רבנו יונה, קצת בשינוי, את לשון המדרש שהבאנו, ומוסיף לבאר: "כשם שאין חשבון למי טבריה, כך אין לניסוך ההוא חשבון; ואלו הן הדמעות שהיה שופך בשעה שהיה מתפלל בבית אל. ואין מי שיודע מספר הדמעות, חוץ מן הבורא ברוך הוא שהיה סופרן, שנאמר 'נאדי ספרת אתה', ואמרו זכרונם לברכה, 'מלמד שהבורא ברוך-הוא סופרן ומניחן בבתי גנזיו', וגם הוא יודע לספור מי טבריה".
והדברים נוראים ומרעישים!
התפילות שהתפלל יעקב אבינו, הדמעות שהזיל – הן הניסוך שסך יעקב אבינו על המצבה שהקים, וכפי דברי המדרש אין לדמעות הללו מספר כלל, ורק הקדוש ברוך הוא שיכול לספור את מי טבריה – יכול לספור את הדמעות!
יעקב אבינו היה בדרכו לבנות את כלל ישראל, והוא ידע שרק על ידי שיתעצם לבלי שיעור בתפילה ובתחנונים וישפוך דמעות לרוב – יוכל לבנות את בית ישראל.
כעין זה מסופר, שפעם מצא חתן אחותו של מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל בבית חמותו ספר תהילים ישן ובלוי, שהיה שייך לסבתא הגדולה, אם ה'חפץ חיים'. הוא הביא את הסידור לדודו, וכשקיבל אותו ה'חפץ חיים' נטלו בהתרגשות ונשק לו בחיבה. תוך כדי בכי אמר לנוכחים: "אם רק הייתם יודעים כמה דמעות שפכה אמי זכרונה לברכה בספר תהילים זה. יום-יום עם בוקר היתה שופכת שיח ומתפללת לה' שבנה יגדל ליהודי טוב וישר".
כדי להקים בית ממנו יצמח 'חפץ חיים', ידעה האם שעליה לשפוך תפילה ותחנונים יום יום. רק על ידי התפילות זוכים לבנות בית ראוי לשם ולתפארת.
מרן הרב מפוניבז' – האיש אשר בנה בית
האיש אשר בנה בית בכל המובנים בדור האחרון, היה מרן הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל.
הרב זצ"ל, בבואו לבנות בית, קומם את התורה הקדושה מעפר והקים שם ושארית לעולם התורה שנחרב בשואה. הרב ידע מהו "ויבן לו בית", וייסד את כל ממלכת התורה של פוניבז' לבדו, בעשר אצבעותיו, בהתלהבות דקדושה ובכוחות כבירים.
אבי מורי שליט"א מספר, שהיה נוכח בעת מעמד הנחת אבן הפינה לישיבת פוניבז', בו השתתף מרן ה'חזון איש' זצ"ל. הרב מפוניבז' היה שרוי בהתרגשות עצומה ונוראה. הוא הרי איבד את כל משפחתו, ישיבתו ובני קהילתו בשואה, ובכוחות שמימיים התגבר כארי וכשחל להתחיל מאפס, ולקומם מעפר את תורתינו הקדושה.
בעת יציקת היסודות, הרגע שסימל את כל מאמציו הכבירים שהתחשלו לידי מעשה, הוזיל הרב דמעות חמות שנטפו על לחייו, על זקנו, ונשרו אל קערת המלט.
בהמשך הארוע, ביקשו מה'חזון איש' לשאת דברים לרגל המעמד. פתח ה'חזון איש' ואמר: "אני יכול לומר רק דבר אחד: כשעושים הנחת אבן הפינה מִיט אַגרוֹיסֶ'ע קידוש, עם כוס של יין, 'לחיים' ומיני מזונות, לפעמים זה מצליח ולפעמים לא. אבל כשעושים הנחת אבן הפינה עם כוס של דמעות – זה וודאי מצליח!".
וכמו הדמעות ששפך יעקב אבינו שבנה את כלל ישראל, באו דמעותיו של הרב מפוניבז' זצ"ל ופעלו במרומים. הוא שבנה את בית ה' אך ורק לכבודו יתברך, אכן זכה וראה את ממלכתו קמה וניצבת לתלפיות, בית אולפנא לחכמים שהפך לסלע יציב ביסודות העם היהודי.
***
'אני כבר רואה חמש מאות בחורים מול עיני!'
מרן הגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', סיפר שבתחילה כשבנו את בניין הישיבה, היו בית המדרש וחדר האוכל בקומה התחתונה – היכן שחדר האוכל נמצא גם כיום. ביום בו התחילו את בניית הקומה השניה עבור בית המדרש, היו אמורות להגיע כמה משאיות עם הברזלים, הבלוקים, הקורות וכל השאר, לצורך הכנת התשתיות והעמודים.
אחרי תפילת שחרית, הלכו הבחורים לאכול ארוחת בוקר, אך הרב זצ"ל נעמד בחוץ והמתין לחומרים שיגיעו. כידוע היתה הנהגתו של הרב תמיד בנכבדות ובהדר, כשכולו אומר כבוד כראוי לתלמיד חכם. כשהגיעה המשאית עם הברזלים, לא יכול היה הרב להתאפק, ובמקום להמתין לפועלים שיחלו להוריד את חומרי הבניה – התחיל לשאת בכוחות עצמו את הברזלים מן המשאית, תפס בעצמו ברזל אחרי ברזל והורידם מתא המטען. כשאינו חס על חליפתו הנקיה שהתלכלכה וניזוקה מהחלודה שלהם.
אחד הפועלים השתומם למראה שנגלה מול עיניו, ורץ במהירות לתוך חדר האוכל, לקרוא לבחורים שיבואו למנוע מהרב להתבזות כך. הבחורים רצו החוצה, וכששאלו את הרב – "מדוע הראש ישיבה סוחב ברזלים כאחרון הפועלים?!" – הביט בהם הרב בתמיהה. "ברזלים הם אלו?", קרא ברגש, "זה ש"ס, זה רמב"ם! זה ראשונים ואחרונים! הם אלו הברזלים שישמשו כיסודות בית המדרש לשנים רבות. זה לא ברזלים זה תורה!"…
[ולא שהיה באותם זמנים קל ופשוט. אני ראיתי בדירתו של הרב מפוניבז' זצ"ל מכתב שכתב לו האדמו"ר בעל ה'אמרי חיים' מויזניץ זצ"ל, בו הוא מבקש שימכור לו ששים שקים של מלט!… בני החסידות עמדו אז לסיים סוף סוף את הקמת הבניין של החסידות, במרכז הקריה המתחדשת, אך היה חסר להם שקי מלט, ולא הצליחו להשיגם מהספקים, עקב החובות העצומים.
"ייטיב נא עמנו, וימכור לנו שקי מלט, ולכשירחב נשלם לכבודו"… כך כתב האדמו"ר זצ"ל לרב.
בני התקופה התמודדו עם עניות כה מחפירה, עד שכדי להשיג שקי מלט נזקקו לעזרת הרב מפוניבז' זצ"ל; ודווקא כך בנו תורה. מתוך הרצון הכביר לבנות את בית ה', ולקומם את חורבות העם היהודי, מצאו גדולי הדור את הכוח לייסד את כל עולם התורה כפי שהוא היום.
עוד סיפור נפלא סיפר ראש הישיבה רבי שמואל זצ"ל, שבימי ראשית הישיבה מנתה הישיבה כארבעים בחורים, ובא היום והרב קיבל לישיבה כעשרים בחורים נוספים. המנהלת של המטבח פנתה לרב, ואמרה לו שהסירים שברשותה כבר לא מתאימים בגודלם לכמות הבחורים, והיא זקוקה לסירים גדולים יותר. הבטיח לה הרב שיטפל בעניין, ואכן לאחר כמה ימים הגיע לישיבה משלוח של סירים.
כשראתה המנהלת את הסירים החדשים, נדהמה לחלוטין. הסירים היו ענקיים, גדולים דיים כדי לבשל עבור כמה מאות בחורים… היא הלכה שוב אל הרב, ותמהה באוזניו: "מה יש לי לעשות עם סירים כה גדולים?", השיב לה הרב: "אני כבר כעת רואה חמש מאות בחורים מול עיני!"…
הגאון רבי עזריאל ראזנבוים שליט"א, ר"מ בישיבת גייטסהד, סיפר שהתלווה פעם להגה"צ רבי אריה לייב פרידמן זצ"ל, משרידי חניכי נובהרדוק ומגדולי בעלי המוסר בדור האחרון, כשהלך לבקר בבית הגאון רבי בצלאל ראקוב זצ"ל, גאב"ד גייטסהד.
במהלך הביקור סיפר רבי לייב, שבשנות המלחמה, כאשר הגיע לארץ ישראל, זכה להשתתף במעמד הנחת אבן הפינה של ישיבת פוניבז' במרומי גבעת הישיבה, עליו סיפרנו. לאחר המעמד, כאשר פנו כולם לרדת מהגבעה, נשאר הוא לבדו על ההר עם הרב מפוניבז'. שאלו הרב: "רבי לייב, וואס הערט איהר (מה אתם שומעים)?", בעוד רבי לייב תמה לכוונתו, המשיך הרב בהתרגשות: "אִיך הֶעֶר שוֹין וִוי מֶעֶן לֶעֶרְנְט תּוֹירֶה (אני שומע כבר את קול לימוד התורה)!"…
זהו "והטיבות עם לבבך", זהו "ויבן לו בית", וזהו "ובנא ליה בי מדרשא"!…
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')