הרב יעקב הייזלר
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים" (דברים ט"ז, י"ח)
"אאמו"ר זצ"ל מאז יומו הראשון – הבינו ליבו ונשאתו דעתו לעבוד את ה' בכל לבו ונפשו, ולרכוש ידיעות נרחבות בתוה"ק. לא התעניין בהוויות העולם, נפשו נמשכה מינקות להוויות אביי ורבא, בתמימות גדולה ומתוך רצון לקנות בקיאות וידיעה בכל חלקי התורה.
"מילדותי ינקתי בבית אבא אהבת תורה במידה גדושה, שאין לתאר את היקפיה ואין מידה לעמקותה. בשעות המוקדמות של הלילה הייתי רואה את אאמו"ר משכים קום לתלמודו. מסכת אחר מסכת גמע אאמו"ר זצ"ל, בשקדנות ללא גבול. הברכה שרתה בכל מעשי ידיו של אאמו"ר זצ"ל, ושרתה גם בתורתו. תלמידי חכמים שדיברו עמו על נושאים שונים בסוגיות הש"ס ובבירורי הלכה, הזכירו לו מה שאמר לפני עשרות שנים בנושאים אלו, ומיד ידע לומר את כל הבירור שאמר אז, באופן בהיר ונהיר. בכל סוגיה שהועלתה בפניו, הרגיש אאמו"ר כאילו הוא בביתו, ושלט במלוא ההיקף והעומק של הסוגיה".
סגולה לאריכות ימים
עובדא ידענא, שפעם שאלוהו: "במה הארכת ימים?", והשיב: "במשך חמישים שנה לא איחרתי רגע אחד לתפילה או לשיעור תורה". ולמותר לומר שבוודאי לא אמר זאת כדי לייחס לעצמו גדולה חלילה, אלא כדי להדריך וללמד דעת ולהקנות את הרעיון הנאצל הזה. אכן, פעם אמר לנינו כשבא לקבל אצלו הדרכה לאחר נישואיו: "חמישים שנה לא איחרתי התפילה לאחר השעה שבע בבוקר!".
"ולדעתי זכה לאריכות ימיו ושנותיו מחמת סיבות נוספות. האחת שעסק בתורה ללא הרף, ועל התורה נאמר 'כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה'. והשניה, משום שמעולם לא דיבר סרה באנשים אחרים, ובכלל, אנשים לא היו נושאי השיחה שלו. הוא פשוט לא דיבר על הזולת מאומה. והרי על זה נאמר: 'מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה'"…
מעביר על מידותיו
"אצילותו ומידותיו התרומיות, הן הן שעמדו לו כנראה, ומכוחן זכה להנהיג ולהורות את ישראל תורה והוראה. הוא היה סבלן, טוב לב ומעביר על מידותיו, מאלו שאמרו עליהם חז"ל (שבת פח:): "הנעלבין ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וממש עד ימיו האחרונים, אחרי שכבר היה מוכר כרבן של ישראל, כאשר היה אי מי פוגע בכבודו האישי, כשהדבר לא נגע לכבוד התורה או לציות לקול דברי חכמים, היה מעביר על מידותיו באופן מבהיל, וכנראה שזה מה שעמד לו לזכות להנהיג את ישראל.
"מעולם לא דיבר ולא ראה רע באיש מישראל. גם אם היו שהשפילו אותו או ביזו את כבודו, מעולם לא השיב ולא נטר להם דבר. הוא מעולם לא ראה לנכון לבקר את הזולת על מעשיו. ובמקרים בהם ראה לנכון להעיר לאי מי על התנהגותו, הרי שהדבר נעשה מתוך אהבה ודאגה, ולא חלילה מתוך זלזול והקפדה.
אהבתו לישראל חצתה חוגים ועדות. זכורני, בימים מקדם לפני עשרות בשנים בעת קריאת התורה, צווח מאן דהוא בצעקות נוראות וקריאות גנאי נגד אאמו"ר ה' ירחם, דברים שבלתי ניתן להעלותם עלי גליון כלל, אולם אאמו"ר עמד ושתק ולא ענה דבר וחצי דבר. כך התנהג כל שנותיו, בהבלגה מדהימה בכל זמן ומצב".
אני מברך וכך מנווטים משמים
כל מאה שנות חייו, הוא היה גברא דמריה סייעיה. כאשר האציל ברכת קדשו – היא נתקיימה. פעם התבטא: 'איך וינשט צו, אין אזוי פירט מען צו פין הימל' – הנני מברך, וכך מנווטים מן השמים.
חוש ההוראה
"שמעתי כמה וכמה פעמים מאאמו"ר זצ"ל, בהאי לישנא: 'עיקר ההוראה הוא חוש וסייעתא דשמיא! זאת מתנה שלא רבים זוכים לה!'. ואכן אאמו"ר ניחן בחוש מיוחד להורות בישראל, ובעינא חריפא דיליה, היה יחיד בדורו בכח ההוראה! באופן כללי היה בעל ראייה רחוקה ורחבה, המאפיינת מנהיג בישראל.
"פסיקותיו היו חדות וברורות; לא היה אומר 'נראה לי כך', 'אפשר', 'יתכן' וכדו', בנוסחאות שהיו מותירות את השואל עם תשובה שאינה ברורה, אלא הקפיד לחתוך עניינים בפסק ברור ובהיר לשואל, שלא היה משתמע לשני פנים".
כמלאך העומד על קודקודם
"ככל שהאציל אאמו"ר סמכויות תורניות והלכתיות לתלמידיו, עמד על המשמר באופן אישי עליהם. זכורני, כאשר בתקופה הראשונה שהכניס מורי הוראות לבית דינו, אחרי של"ע סבל מהתקף לב, היה עוקב באופן אישי אחר פסיקתם. לא אחת היה מרים את הטלפון, לשמוע מעבר לקו איך הם פוסקים. וכאשר היה רואה צורך, היה מעיר למורה ההוראה, הערה של חיזוק או תיקון".
הינך משיב כמו מורה הוראה
"פעם נשאל אחד ממורי ההוראה בבית דינו שאלה בענין רפואי, אחרי שסיים להשיב את ההלכה הראויה, חתם בברכה לרפואה שלימה. אאמו"ר הגיב בקורת רוח מרובה על הנהגה נכונה זו, ואמר לו: 'הנך משיב כמו מורה הוראה…'.
"אאמו"ר זכה לזכייה נדירה ביותר, כאשר פסקיו והוראותיו ההלכתיות משמשים כנכסי צאן ברזל בעולם ההוראה כולו, ודומה שאין בית מדרש בעולם היהודי כולו שספריו של אאמו"ר לא מפארים את הספרייה.
"היו רבנים מסוימים שבראשית דרכו של אאמו"ר לא כ"כ השלימו עם פסיקותיו בנושאים שונים, אולם ברבות השנים, כולם הודו ואמרו שבענייני הוראה ניתן לסמוך על אאמו"ר ללא עוררין כלל, באשר דרכו סלולה וברורה כפי שקיבל במסורת מרבותיו הגדולים זי"ע, דור אחר דור, מבלי לזוז מהם כמלוא נימה, וכסדר אף היו שולחים אליו שאלות בהלכה בקביעות, וכאשר הורה כן עשו".
תורה מפום רבנן
מה' יצא הדבר, למרות שתמיד הצניע את עצמו ועמל לברוח מן הכבוד, גדולי הדורות הקודמים, שמו את עיניהם עליו וגידלוהו ורוממוהו, הבחינו במעלותיו, כיבדוהו וקירבוהו. וכן מיד כשעלה לארה"ק והחל את דרכו כאברך כולל מן השורה, הבחינו גדולי ישראל בגדלותו "תורתו הייתה מכרזת עליו"!
מהר"ם שפירא
"בספרו הגדול שו"ת 'שבט הלוי' (חלק ט, יג) דן אאמו"ר בשאלה: 'במה זכה הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל, לזיכוי הרבים שלא היה כדוגמתו?'. לא אחת השמיע אאמו"ר את הכרעתו הברורה בזה, שזכות העמל והיגיעה בלימוד התורה של מהר"ם שפירא זצ"ל, שאינו בכלל גדר אנושי להבין את רוב העמל והיגיעה שלו בתורה, זאת הייתה שקידה של כל ה'מעת לעת', ולדעת אאמו"ר זצ"ל היא היא שעמדה לו לזכות את הרבים לדורות עולם, בזיכוי הרבים שלא היה כדוגמתו לפניו ולאחריו".
הגה"ק ר"א וסרמן הי"ד
הגה"ק רבי אלחנן וסרמן הי"ד, הגיע לצורכי רפואה לווינה. שם היה המרכז הרפואי מהגדולים בעולם. באותה העת, אחרי תקופת לובלין, למד אאמו"ר עם חבורה מצומצמת של לומדים מיוחדים, בהם הג"ר חנוך העניך פאדווא זצ"ל והג"ר אלימלך רומפלר זצ"ל. אאמו"ר היה מספר בערגה, כי בשבת אחה"צ הלכו אצל רבי אלחנן וסרמן לדבר עמו בלימוד.
"בהתפעלות ושמחת תורה גלויה, נטל לידיו רבי אלחנן תפוח ואמר: 'בדעתי לחלק ולתת ממנו לכל אחד מבני החבורה, אך אנא! אל תחשדו בי שאני מחלק 'שיריים'… אין זה אלא משום שיש לי תענוג לאכול תפוח יחד עם חבורת ת"ח כזו… זה העונג שבת שלי!"…
מרן החזו"א זי"ע
"לאחר עלותו לארה"ק, נבחר אאמו"ר זצ"ל ע"י גדולי ירושלים לכהן כמו"ץ מטעם ה'עדה החרדית' בירושלים, ובהיותו כבן ל"ד שנים בלבד! נקרא ע"י מרנן הגאון מטשעבין, החזו"א והגרא"ז מלצר להקים את יח"ל ולכהן ברבנות שכונת 'זכרון מאיר'. באותה תקופה ביקש החזו"א מאאמו"ר, שישלח לו מחידושי תורתו. ואכן אאמו"ר שלח לו פלפול שעסק בענין 'קידוש החודש'. החזו"א התפעל מאוד מהחידו"ת, ואמר בשמחה של תורה: 'זה הרב!'.
"סמוך להתמנותו, עבר החזו"א להתגורר בקצה שכונת 'זכרון מאיר', היכן שממוקם רחוב חזו"א כהיום. בכל יום היה יוצא החזו"א לטייל, לצרכי בריאותו, בפרדס ברמן, עד לקצה בית העלמין, כשאאמו"ר מתלווה אליו, ומלבן עמו הלכות חמורות. באותן שנים נקשרה נפש אאמו"ר בנפש מרן החזו"א, והיה יושב הרבה ודן עמו בענייני הלכה. והיה מגדיר את החזו"א כרבו!
"וכמים הפנים לפנים, העריך החזו"א ביותר את שקידתו וגדלותו בתורה שלאאמו"ר, והיה מרבה להשתעשע עמו בתורה והוראה. באותן שנים, זכיתי להיות השליח של אאמו"ר זצ"ל לחזו"א בענייני הלכה ומעשה, ולהעביר הרבה דו"ד ביניהם, והייתי רגיל להביא פתקאות מאאמו"ר להחזו"א ומהחזו"א לאאמו"ר.
"בתור תושב השכונה, היה החזו"א עולה לבית אאמו"ר ומוכר אצלו את חמצו. ערב פרוס שמיטת תשי"ב, עלה החזו"א במפתיע לבית אאמו"ר המרא דאתרא, שהיה צעיר ממנו בעשרות שנים, על מנת לערוך בפניו את הפרוזבול.
"ארון הספרים בבית החזו"א היה דל, היו ברשותו מתי מעט ספרים בלבד. ואאמו"ר היה מפליא תדיר את העובדה, שמעולם לא הכיר גדול בישראל שהיה לו מיעוט ספרים, ואעפ"כ ידע את כל התורה כולה! כשנזקק החזו"א לספר כלשהו, היה שואל מספרייתו של אאמו"ר זצ"ל.
"החזו"א היה מאושר מבואו של אאמו"ר לב"ב. וזוכרני כאשר ביקר בביתנו התבטא באורח נדיר: 'הבית הזה מריח מטהרה!'" – – –
ה'בית ישראל' מגור
"זכורני שפעם הודיעו לאאמו"ר כי הרה"ק ה'בית ישראל' מגור זצ"ל, מתעתד לבוא לבקרו בשעה שמונה בערב. רבע שעה קודם לשעה היעודה, הופתע אאמו"ר לראות כי הרבי מגור הקדים ובא אל מעונו. אאמו"ר התנצל כי רצה להגיש כיבוד, ועתה הקדימוהו בטרם הספיק להכין הדברים על השולחן. אלא שהרבי נענה: 'בכוונה הקדמתי, שלא להפריע אותך מלימוד התורה הק'!'"
(מתוך הספר הנפלא 'רב רבנן', בעריכתו של הרב יעקב הייזלר)