הצרעת היא עונש על ספור לשון הרע, מדה כנגד מדה, המספר הפריד בין אדם לרעהו ובין איש לאשתו, כך הוא ילקה בצרעת, ועי"ז יפרד גם הוא מהסביבה ויישב חוץ למחנה.
בדיוק מאותה סיבה נהגו גדולי עולם בכל הדורות להפריד עצמם ולהסתלק מבעלי הלשון, משום שההימצאות בסביבתם תכשיל אותם בקבלת לשון הרע, ותגרום להם לפירוד בין אחיהם, לכך העדיפו להפריד עצמם מהם ולהתרחק מסביבתם.
מסופר על ה'חפץ חיים' שבאחת ממסעותיו למכירת ספריו, שבת בביתו של שוחט העיירה, לפני נטילת ידיים לסעודה שלישית שמע את השוחט אומר לאשתו: 'מה דעתך על חוצפתו של הקצב? הוא עוד יפול בפעם בפח בשל שקריו, הוא הבטיח לפלוני שהבהמה ששחטתי בשבילו היא חלקה ללא כל סירחה!!'.
כששמע זאת החפץ חיים לא היסס לרגע ותיכף נעלם מביתו של השוחט מבלי שאיש ירגיש בכך. כאשר ראה המארח כי האורח אינו בא אל השולחן, יצא מהבית לחפשו, ולהפתעתו מצאו יושב וסועד סעודה שלישית בבית אחד ממכריו. השתומם השוחט מהתנהגותו של החפץ חיים, ושאלו: 'מדוע שינית את האכסניה? מה פגם מצאת בביתי?
ענה לו החפץ חיים: 'אם טענה לך כלפי הקצב, הרי זה ענין של איסור והיתר, צריך אתה להזמינו לרב, או להוכיחו בינו לבין עצמך, מדוע מספר אתה את כ"ז לאשתך? הרי זה לשון הרע!!, בכל כוחי אני מסתובב למכור את ספריי בענין הזהירות מלשון הרע, איך ארשה לעצמי להתאכסן בבית כזה שעוברים על עניינים אלו'.
החפץ חיים לא רק ברח מבית של מספרי לשון הרע, היה פעם שאף קפץ מעגלה באמצע הדרך בין עיר לעיר, משום שהסוחרים שם דיברו לשון הרע, וכל הפצרותיו להם שימשיכו לדבר בענייני סוסים וחמורים ולא על אנשים העלו חרס בידו, הם צחקו עליו ולעגו לו ע"כ שהוא מעדיף לדבר על סוסים מאשר לדבר על אנשים. אבל הוא לא בחל בשום דבר וקפץ מן העגלה בלב הדרך, כי הדבר הגרוע ביותר מבחינת החפץ חיים היה להישאר בחברת מספרי לשון הרע.
להלן ספורים נוספים בענין חומרת העוון של ספור לשון הרע.
אחד מנכבדי העיר ורשא, סוחר ידוע ותלמיד חכם, בא אל ה'חפץ חיים' וקנה ממנו את כל ספריו, מלבד הספר 'חפץ חיים'. רבי ישראל מאיר תמה על הדבר, ושאלו מדוע אינך קונה אף את הספר חפץ חיים.
השיב לו הסוחר: סוחר אני, ובעקבות עסקיי הענפים קשרים רבים לי עם אנשי מסחר, ואין לי אפשרות בשום אופן להיזהר מלדבר לשון הרע ושאר דיבורים אסורים, וא"כ לא תהיה לי כל תועלת מספר זה.
כשמוע החפץ חיים את דברי הסוחר, אמר לו: 'אגלה לך, שאלה זו שאלתי את מרן גאון המוסר רבי ישראל מסלנט זצוק"ל, כי טענתי היתה בעבור מה אוציא את הספר 'חפץ חיים', אם העם לא יצליח לחסום את פיו ולשמור על דיבורו? ענה לי רבי ישראל: 'כדאי לך להוציא את הספר לאור עולם, כי אף אם לא יצליח אלא להוציא אנחה מלבו של יהודי בגלל עוון לשון הרע, דיינו, בזה לבד יש ערך רב בל יסולא בפז'.
ומרגלא בפומיה של רבי ישראל סלנטר: 'כדאי לאדם ללמד מוסר כל ימי חייו, אף אם לא יועיל לו רק לחסם פיו מדבור אחד של לשון הרע.
***
הילד, שמואל סלנט – אשר לימים הפך לגאון רבי שמואל סלנט, ששימש כרבה של ירושלים שבעים שנה – בהיותו כבן שבע, חלה, ושכב בבית החולים כשהוא קודח מחום, רופא בית החולים בא לבדקו, וכילד צייתן למופת מילא אחר כל הוראות הרופא להפליא ולא הוציא תלונה או אנחה מפיו.
כאשר הגיע הרופא לבדיקת פיו של הילד, ביקש ממנו: פתח בבקשה את פיך רוצה אני לראות אם לשונך נקיה, או אז נאנח הילד: 'מי הוא זה שיכול להתפאר שלשונו נקיה היא, הרי כבר אמרו חז"ל: רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל באבק לשון הרע…'