"יש שמקנא אדם בחבירו על מה שבֵּרכו ה' בעושר ובנכסים, וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, ועל כן הוא מתקנא בו, והקנאה מביאה אותו לשנאה.
והנה ידוע שהקב"ה נותן עושר לאדם בשני אופנים, או משום שגלוי וידוע לפניו שהוא איש טוב ורחמן, ובעושרו שיתן לו ה' יתברך יעשה טוב וחסד עם עניים ומרי נפש, והוא בתור גזבר על העושר שנתן לו הקב"ה בעד העניים, ואופן זה הוא לטובתו של האדם.
ויש לפעמים עושר שמור לבעליו לרעתו, והוא, שהאדם מלא עוונות וחטאים, וגם עשה כמה מצוות, ולפיכך הקב"ה משלם לו שכר מצוותיו בעולם הזה כדי לטורדו מן העולם הבא, וסוף הדבר שיכלה עושרו בענין רע, ואופן זה הוא לרעתו של האדם.
וכשיתבונן האדם בזה, יראה בעצמו שאין לשנוא את חבירו עבור עושרו, כי אין במה להתקנא בו, שהרי להשיג עושר באופן הטוב, הלא רואה כי איננו זוכה לכך, ואולי אם היה לו עושר לא היה מתנהג עם ממונו כהוגן בעניני צדקה וחסד עם עניים.
ולהשיג עושר באופן רע, הלא בוודאי אין להתקנא בזה, כי הוא אוכל את עולם הבא שלו פה בעולם החולף, וכבר אמרו חכמינו ז"ל: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".
[אהבת ישראל פרק ג, בשינויים קלים]