לעתים, שמירת התורה והמצוות כרוכה בניסיונות גדולים מאוד, אולם כידוע, העמידה בניסיונות היא המרוממת את האדם ומעלה אותו בדרגה, וכפי שאמרו חכמים ש"ניסיון" הוא מלשון "נס להתנוסס".
ההלכה הנלמדת היום בסדר הלימוד היומי בחפץ חיים, עוסקת בשעת מבחן שכזו: אדם שמעסיקיו תובעים ממנו לספר מי עשה דבר כלשהו, ואם לא יגלה להם יחשדוהו כי הוא זה שעשה את המעשה, ויפטרוהו מעבודתו, ולא יהיה לו אחר כך במה לפרנס את בני ביתו.
כותב רבנו החפץ חיים על כך: "אף על פי כן אסור, ככל שאר חייבי לאווין שמחויב לתן על אשר לו ולא לעבור עליהן".
הלומד הלכה זו עשוי לתמוה: והרי מותר לספר לשון הרע לתועלת? וכי יש לך תועלת גדולה מזו – לשמור על מקום העבודה? בביאורים ומוספים של 'דרשו' מובא הסבר לכך מספר 'חוט השני', כדלהלן:
גדר 'תועלת' המתיר סיפור לשון הרע הוא דווקא כשיש תועלת מעצם הסיפור, וכגון לספר מי גזל אותו, שעל ידי הסיפור תוחזר לו גזלתו, ואם לא יספר הרי יפסיד ממונו. באופן זה לא נחשב כלל מעשהו כעבירה ואין צריך לתת את כל ממונו בעבור זה. אבל לספר לשון הרע כדי שלא יסולק מעבודתו, אין בזה תועלת מעצם גוף הסיפור, אלא תועלת מסיפור לשון הרע, שהוא מעשה עבירה, ולכן חייב לתת כל ממונו ולא לעבור עבירה.
ומה לגבי שמיעת לשון הרע? האם גם על כך מחויב אדם לתת את כל ממונו?
ב'ביאורים ומוספים' שם מובאות דעות שונות בעניין. הגר"ש הומינר כתב, כי כאשר עלול לקבל את הדברים או שיהיה לו נוח בשמיעתם, צריך להפסיד עבור כך את כל ממונו. ואע"פ שעל עבירה ב'שב ואל תעשה' אין מחויב לתת את כל ממונו, מכל מקום, כאן השמיעה והקבלה נחשבות כמעשה. ויש שהסתפק לגבי שמיעה בלי קבלה, האם נחשבת כעשיית מעשה, וכן יש שהסתפק אף לגבי קבלה, וראה ב'ביאורים ומוספים' את הדברים בפרוטרוט.