סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: בילדותו של הגה"צ רבי בן ציון ידלר זצ"ל, מגיד מישרים דמתא, בעת שמלאו לו שתים עשרה שנים, ונכנס בכלל 'מופלא הסמוך לאיש', חשקה נפשו לצום ביום תשעה באב, אך הוריו לא הרשוהו להתענות לפי שהיה נער חלש, וחששו שאין זה לפי כוחו לצום יום שלם.
לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הסכימו שיעלה אל ביתו של המרא דאתרא, מרן הגאב"ד רבי שמואל סלנט זצוק"ל, וישאל את פיו, וככל היוצא מפיו יעשה. עלה אפוא הנער אל בית הרב, והציע לפניו את בקשתו להתיר לו להתענות להתענות בתשעה באב.
שאלו הרב: "ומדוע חפץ אתה כל כך לצום?"
ענה הנער: "כיצד אפשר שלא לצום, כאשר אנחנו מתגוררים פה סמוך ונראה ממש למקום המקדש, המוטל כאן לפנינו בחורבנו ובביזיונו הנורא!"
שאל הרב: "ומדוע אין הוריך מסכימים בדבר?"
"משום שסבורים הם שבחולשת גופי אין בי מספיק כוח לשאת תענית ארוכה כזו, ומה גם שהנני סובל מכאבי עיניים, והתענית עלולה להחליש יותר את העיניים".
פסק לו הרב: "הנני מתיר לך לצום כדת היום, ובאשר לחששותיהם של הוריך – אמור להם כי אדרבה, בזכות זו התענית יהיו לך עיניים חזקות ובריאות!"
(גיליון 'טיב הקהילה')