"אבא, זכרונו לברכה – הגאון רבי אפרים קרליבך רבה של לייפציג – מראשי גולת אשכנז היה. בימי בין המצרים בבית אבא היו ניגונים מיוחדים ל'שיר המעלות' ולזמירות, ניגונים לכל שבוע משלושת השבועות. וכל שבוע נעשו יותר עגומים, יותר מזעזעים, יותר מפחידים… בין השמשות בסעודה שלישית של שבת, כאילו ראית את אסון חורבן הבית מגיח מן הזוויות מלאות הצללים ובא הישר אליך.
"ולא רק בדיבור ובמנגינה כך, אלא בכל הליכות האדם. וכמובן, אף במלבושים. לא היו הנשים לובשות את בגדי הקיץ הבהירים, שכל כך טרחו ועמלו להתהדר בהן בקייטנה. לא מפני שהיה על כך איסור מפורש. מאליהן לא לבשו. ניטל כל חשק לכך, הרי אבלות היו.
הצילינדר של שבת חזון
"…קשה מכל היתה מבחינה זו הלכות 'שבת חזון'. הרי שבת היא מלזעוק, ואע"פ כן שבת שלפני החורבן.
"חובשים היו רבני אשכנז 'צילינדר' לכבוד שבת ויום טוב. לא לשם יהירות ולא מדרכי האמורי, אלא מפני שזאת היתה התלבושת החגיגית ביותר שהדמיון יכול לצייר. והיו מוסרים את נפשם ממש על הידור זה. עירו של אבא, לייפציג, נחשבה בגרמניה כמבצרם של ה'אדומים' – הקומוניסטים. בימי ההפיכה שלאחר מלחמת העולם הראשונה רבו בה המריבות בין הצבא והפועלים. עיתים אף היו יורים ברחובות, מצב הרוחות ברחוב היה 'פרולטרי' מאד, וצילינדר, ולא כל-שכן על ראשו של יהודי גבה-קומה ובעל זקן, היה סמל הבורגנות. לחבוש צילינדר בראש חוצות כמעט לפרובוקציה היה המעשה דומה. לאחר שאיימו עליו כמה פעמים ברחוב, ידידי אבא הפצירו בו שיוותר על הצילינדר של שבת ולא נענה להם. הוא הדין בימי הנאצים, שהיו, כמובן, מסוכנים שבעתיים. לפי תפיסתם האסתטית של דבר שבקדושה – להתהלך בשבת בלי צילינדר הרי זה חילול שבת ממש, כלומר: חילול הכבוד!
"מתוך כך, לחבוש צילינדר ב'שבת חזון', לפאר ולקשט שבת של אבל, בלתי אפשרי היה. לכן שמור היה צילינדר מיוחד לאותה שבת יחידה בשנה. צילינדר מתקפל היה. עיקר ליקויו שלא היה מבריק, לא היה עשוי ממשי. צורתו – צורת צילינדר, אבל בלי ההדר שבו. העגלונים שהיו הולכים אחרי המיטה בהלוויות המפוארות של הגויים העשירים, היו חובשים צילינדרים כאלה.
"אנו הילדים, שראינו את אבא בכובע לא-כובע, מהודר בלי הדר, גבוה ואינו מבריק – נדמה היה לנו, שפנה זיוו של יום השבת, שכל שחור האבלות מבצבצת מן הצילינדר שאינו צילינדר כלל.
בין המצרים – בין הגויים
"אבא, זכרונו לברכה, מראשי גולת אשכנז היה, ולא בלבד שרבה של עיר היה, אלא אף מנהל גימנסיה היה. זה בזה תלוי וזה מזה יצא. ראה שילדי ישראל מתחנכים על ברכיים זרות ומוכרחים לחלל את השבת בבתי-ספריהם של הגויים, ראה שאין איש, קם והשמיט לשנה אחת ש"ס ופוסקים מידו, וחידש לימודי נעוריו בחכמות חיצוניות, ועמד בבחינות, למען תהיה לו זכות לעמוד בראש בית-ספר גבוה ולייסד ולנהל תיכון על טהרת הקודש.
"כיון שכך, לא היה יכול לצאת למעון קיץ או למעיינות הישועה אלא בימים שהיתה בהם חופשה רשמית בבתי-הספר במדינה. מדי שנה בשנה, בהתפרסם בעיתון הרשמי של מדינת סקסוניה מועד החופשות לבתי-הספר התיכונים – בשבילנו, הילדים, מעין יום הדין היה. כי אם חס ושלום קבע המיניסטריון להשכלה שהחופשה בת חודש הימים תחול ב'בין המצרים', ידענו שכל חופשתנו תהיה כלא היתה. כי מה אפשר לעשות במעון קיץ ב'שלושת השבועות'?! הווה אומר: מאומה אין אתה יכול לעשות. בין המצרים אין אתה יכול לצאת לטיולים בסביבה להנאתך, אין אתה יכול להתרחץ בנחל להנאתך, אין אתה יכול לשמוע את הקונצרטים של מקהלת המקום, ספק גדול הוא לשם מה, בעצם יצאת להינפש?!
"אבלות אופפת את הבית, והיא קשה כפל-כפלים, מפני שהאבלות היא, כביכול, בגלות כפולה. גלות של הגויים סתם וגלות של עיירה גרמנית זו, שכולה אומרת: מה נאה אילן זה, מגוייסת להנות את הקייטנים המכובדים. כל יום ויום יש לו תוכנית שעשועים מרתקת לבל ישתעממו אנשי הכרך שבאו לבלות כאן שבועות מספר. פעם תאורה בלילה ופעם מרוץ סוסים, פעם טיול סירות באגם ופעם הצגת תיאטרון תחת כיפת הרקיע, פעם תחרות נוטעי פרחים ופעם תחרות של הקייטנים עצמם, מתן פרס למי שקישט את המקום מסביב לכיסא הנוח שלו על שפת הים קישוט נאה ביותר – ואתה, הינך מעורב עם הבריות מטבעך – כאן אתה מתהלך בתוך כל ההמולה העליזה הזו ומתאבל 'על שחרב בית חיינו'".
(מתוך ספר 'עדות ישראל' ח"א, הובא בגיליון 'נר לשולחן שבת')