מניעת הכעס בזמן ניקיון הבית
מה העבודה הזאת לכם. עבודת ההכנה לחג הפסח, עבודה קדושה ויקרה היא עד מאד, וכתב רבנו חיים פלאג'י ע"ה [חיים לראש, דל"ז ע"ב], שכל אדם יזהר בנפשו שלא יכעס בימים שלפני חג הפסח כאשר בנות הבית ואשתו מנקות את הבית, ורהיטי הבית אינם במקומם, שמצב זה מביא לעיתים לחוסר נוחות ולכעסים ומריבות, ומכך יש להשמר מאוד מאוד. שהרי אם יצעק האדם מתוך כעסו: "מדוע אתן עושות כך, ומי צריך את זה?" וכדומה – עלול הדבר להתפרש כשאלת הבן הרשע המואס בעבודת ה'. שהשואל שאלות מעין אלו בכעס, מראה על עצמו שמואס בעבודת חג הפסח וכבד עליו המשא ואינו מבין מדוע עלינו לקיים את מצות ביעור החמץ שהיא מצוה קדושה.
וכבר כתב מרן בשולחן ערוך [או"ח תמב, ו], שהנשים המנקות את כל הבית גם במקומות שאין מכניסים שם חמץ בכל ימות השנה, יש להם על מה שיסמוכו. עד כאן דבריו.
ועצה טובה היא שלא ידחה האדם את נקיון הבית כולו לימים הספורים שקודם החג, אלא יתחילו לנקות בזמן מוקדם ושינקוהו שלב אחר שלב. כאשר גמרו לנקות חדר אחד – יעברו לנקות חדר נוסף וכן על זה הדרך. כך יהיה תמיד מקום בבית בו יהיה סדר ובו ישהו בני הבית בזמן הנקיון, ובכך ימנעו מכעס ומריבה.
וכעין זה כתב רבנו אליעזר פאפו ז"ל בספרו פלא יועץ [ערך גלות], על המנהג שכבר היה בזמנו לפני כשלוש מאות שנה, שהנשים היו מגרשות את בעליהן מהבית בימים שלפני חג הפסח כדי שיוכלו לנקות את הבית ולהכינו כראוי לחג הפסח, והגברים היו יושבים בימים אלו בין תנור לכיריים, ועצבים על גלותם מהמקום הראוי להם בתוככי הבית. וכתב על כך שאין לאדם להתעצב על כך, אלא אדרבה – לשמוח, שהגלות הזאת מכפרת עוונות, כמו שאמרו רבותינו [ברכות נו, א ועוד]: "גלות מכפרת עוון". ואנו למדים מדבריו, שכל ההכנות לחג הפסח מכפרות על העוונות שנעשו במשך ימות השנה.
ובאמת בעוונותינו, אנו רואים בזמננו אנשים שמחמת שינוי האקלים בחודש ניסן עצביהם מתערערים והם יוצאים משיווי משקלם, ומצוות חג הפסח נעשות אצלם מתוך דאגה ועצבות וכעס, ה' ישמרנו. לא טוב לאדם לנהוג כך, אלא ישבח את הבורא בכל פעולה שעושה, ויאמר שעושה אותה לכבוד חג המצות הנפלא. וכמו כן בעת שקונה איזה דבר לכבוד החג, מלבושים, מאכלים ושאר צרכי החג – יאמר האדם בפה מלא: "הריני קונה דבר זה לכבוד חג המצות".
(מדרשות וספרי)
מצה שמורה
מו"ר אבי ע"ה היה נוהג לטפל בעצמו בכל ענייני המצה – מזריעת החיטים ועד האפיה והאכילה בליל הסדר. תחילה היה זורע את החיטים בחודש מרחשון, וזכורני מעשה, שכאשר הייתי בגיל ארבע לערך, היה נותן בידי כמה גרגרי חיטה והיה תחילה חורש את הקרקע בגינה שעל יד ביתו, ואז היה זורק יחד עמי את גרעיני החיטה אל האדמה, ואומר ברגש רב: "הריני זורע לשם מצת מצוה", ולאחר מכן היה נוטע מקלות ועליהם קליפות ביצים כדי להבריח את הציפורים לבל יתקרבו לחיטים השמורות למצוה.
והנה, בחודש סיון גדלו החיטים מאד עד שהגיעו לקומת אדם, ואז מור אבי ז"ל היה קוצר את החיטים במו ידיו, ושומר היטב את החיטים בתוך שק מיוחד ובמקום מיוחד לבל יפול עליהן טיפת מים.
למחרת יום פורים של שנה הבאה – כשלושים יום קודם חג הפסח, הוציא את שק החיטים, ברר את הגרגרים אחד לאחד, והיו לו ריחיים של אבן בזלת מונעים ידנית שניקה אותן היטב, הושיבן על גבי קרקע ופרש מתחתיהן כמה שמיכות וסדינים, והיינו טוחנים את החיטים כמה פעמים עד שנעשו קמח דק, ומנפים את הקמח שלוש פעמים.
בערב חג הפסח היה מוציא את הקמח ממחבואו, והולך לאפות בו את המצות בשמחה רבה ועצומה.
נמצא, שתהליך יצור הקמח למצת המצוה היה אורך כשנה וחצי, שהרי במרחשון זרע את החיטים, ובחודש סיון קצר אותן, ובחודש ניסן בשנה שאחריה טחן את החיטים ואפה מהן את המצות.
ואמר לי מו"ר אבי ז"ל, כי על ידי אכילת המצה השמורה זוכה האדם לנשמה טהורה וקיימת לכל השנה, וגם זוכה לרופאת הנפש והגוף, הינו שירפא את נפשו מתחלואיה – הן המידות הרעות והמגונות, וכן ירפא את גופו ממכאוביו.
כן היה מקפיד שכל פעולה שיעשה אי-מי מהעוסקים במלאכה, יאמר עליה כן בפרטות: "הריני נותן קמח לשם מצת מצוה", "הריני נותן מים, לש, עורך, מרדד, אופה – לשם מצת מצוה", והיה אומר שכל דיבור ודיבור פועל בשמים, ועל ידי כן תחול קדושת המצוה על הפעולה.
שאיבת מים שלנו
מנהגו של אבא ז"ל בסוף יום י"ג ניסן בשקיעה ממש, היה לשאוב מים מבור מי-הגשמים שבחצר בית הכנסת, ותחילה היה שוטף היטב את המשאבה והברז. וקודם השקיעה היה נוטל ידיו, ומכין כד של חרס נקי ומיוחד לפסח, ובזמן השקיעה היה אומר: "הריני שואב מים לשם מצת מצוה", ואומר בפיו אותיות א'-ב' וכן פרקי הלל בלא ברכה, ושואב המים וממלאם בכד חרס. אחר-כך מסננם בבד עבה, לוקח הכד ומניחו אצל החלון פתוח במקום שאין השמש זורחת בו ביום, ומכסה פי הכד בחתיכת בד. אחר עלות-השחר היה מסלק הכד משם ומצניעו במקום מוצל ונסתר עד עת אפית המצות.
אפית המצות אצל מור אבי ז"ל
זכור אזכור ותשוח עלי נפשי היאך היה מור אבי ז"ל מדקדק במצוות כחוט השערה, וכלים מיוחדים היו לו לצורך לישה, עריכה ואפיה, וכל ימות השנה היו מוצנעים במקום מיוחד, ויום לפני האפיה הסיק גיגית מים ענקית על ידי עצים, הוציא הכלים והגעילם אחד אחד, תוך כדי שהוא משנן לעוזריו ללא הרף את הלכות הגעלת כלים. ומידי שנה היה אופה בעצמו המצות אחר חצות היום אחר טבילת מאה חמישים ואחת טבילות במקוה.
בחצות היום בדיוק, הסיקו התנור בעצים במשך חצי שעה, והוא ז"ל בדק שהחצר כולה מוצלת. את הקמח שמר מכל משמר לבל יראה פני השמש, וביום מעונן כיסהו בכמה כיסויים והניחו בארגז עם אויר מעל הקמח ומלמעלה כיסוי, וכן המים היו נסתרים מהשמש והעננים.
פעם אחת הודיענו מור אבי ז"ל מספר ימים קודם החג, כי השנה נאפה את המצות בשעה עשר בוקר, וכששאלתיו לפשר הדבר, שהרי הידור מצוה הוא לאפות בערב חג אחר חצות, ומדוע נשנה ממנהגנו – לא השיבני דבר, אלא נטל עמו הקמח והמים וכל הכלים אל מקום התנור, ולקראת הצהרים הסתיימה מלאכת האפיה. אך הפריש חלה מן המצות – נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה משך רוב שעות אחר הצהרים, ויהי לפלא.
מור אבי זלה"ה היה מפקח בעצמו על העובדים באפית מצות המצוה, שהכל יהא כדת וכהלכה במהלך נתינת הקמח ונתינת המים, נקיון הכלים מאבק קמח, וכן כלי הלישה והעריכה לבל ידבק בהם בצק, וכן באצבעות וצפורני העובדים. היה מכריז בקול: "כל פרורים שיפלו, הן בשעת לישה, הן בשעת העריכה, הן בשעת האפיה – יהיו בטלים ומופקרים כעפרא דארעא".
ובעת אפית המצות היה רב אבא ז"ל משמיע דברי תורה, והיו כל המשתתפים קוראים את ההלל תוך כדי עבודתם, כאשר מור אבי ז"ל קורא חצי פוסק – והקהל עונים אחריו חצי השני, וכן היה עושה בנעימה מראש ההלל, וכל העוסקים במלאכה והעוזרים משיבים אחריו, וכן על זה הדרך פסוק פסוק עד סיום ההלל.
מבעוד מועד הכין סל גדול עשוי מקלעי נצרים, עטוף בבד לבן, ובגמר האפיה, כשיצאו המצות מן התנור רכות ואפויות היטב מכל צדדיהן, והפריש מהן חלה, הניח בסל את המצות, והיה אומר: "אלו ערכן יותר מאלפי מרגליות", ונשא אותן בחיקו כמוצא שלל רב, ומצניען במקום מיוחד בתוך ביתו, ומשמרן כבבת עינו.
לאחר אפית המצות בערב הפסח, היה מור אבי ז"ל רץ כחץ מקשת להחליף בגדיו, ואחר כך הלך לו מיד לבית המדרש ועסק בתורת הנסתר בענייני החג, סודותיו וכוונותיו.
הכנת החרוסת אצל מור אבי ז"ל
להכנת החרוסת היה מור אבי ז"ל לוקח ענבים מיד לאחר חג הסוכות, בוחר את המצומקים שבהם, מייבשם בשמש, ומצניעם לחג הפסח לעשות מהם מיץ-צימוקים לארבע כוסות ליל הסדר, כי קשה היה עליו לשתות ארבע כוסות מיין ממש.
ואמי, עליה השלום, היתה לוקחת את הענבים הצהובים היותר טריים, מבשלת אותם בסיר של פסח באופן איטי כמה שעות ללא כל תוספת, עד שהיו נעשים בצבע נוטה לאדום, מסננת אותם בבד עבה, ושוב מבשלת אותם עד שהיו נעשים כצבע תמר, וסמיכים מאד, ומצניעה אותם לחג הפסח. בערב פסח היתה כותשת במדוכה מיוחדת לחג – אגוזים, שקדים ובונדוק, ואחר-כך היה מור אבי זלה"ה מערבם ומכין את החרוסת. ולא היו נותנים דברים חמוצים בחרוסת, כי עיקר החרוסת היא שתהיה זכר לטיט, ומערבים בה אגוזים ושקדים שחוקים וכדומה.
(קטעים מלוקטים מתוך הגדה של פסח 'לספר בציון')