הרב ישראל ליוש
"נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם" (הפטרת שבת נחמו)
רבים מן המפרשים עמדו וביארו את כפל המילים 'נחמו נחמו'. המגיד מדובנא מבאר זאת כדרכו ע"פ משל לשתי נשים שבעליהן עזבו את ביתן והפליגו אל מדינת הים. אך כל אחד מסיבתו הוא, הראשון עזב את ביתו כי פרנסתו היתה דחוקה עד מאוד, ונסע אל מעבר לים כדי לתור אחר מקור פרנסה. ואילו הבעל השני היה עשיר גדול ולא חסר לו מאומה, אך ה'שלום בית' התרחק אף הוא מביתם, והוא נסע כדי לברוח מרעייתו…
עברו ימים, שבועות וחודשים, ולנשים לא היתה כל ידיעה על מצב בעליהן, ומרוב סקרנותן התעניינו רבות אצל הסוחרים ההולכים ושבים ממדינות הים, אם הם ראו את בעליהן, ומה מעשיהם?
והנה יום אחד בא אליהן אחד מן הסוחרים ובפיו בשורה משמחת: 'ראיתי את בעליכן, שוחחתי איתם עליהם ועליכן, והם גם מסרו לי מכתבים עבורכן. לעת ערב, כאשר אנוח קמעא מטלטולי הדרך ואפרוק את חבילותיי, אמסור לכן את המכתבים…'
אשת העשיר הלכה לביתה שמחה ולא אמרה לו דבר. אולם אשת העני עמדה והפצירה בו שיחפש כעת את המכתב וימסור לה אותו, אין די כוחות בנפשה להמתין עד הערב, רוצה היא לדעת עכשיו ומיד מה שלום בעלה ומה מעשיו שם.
התפלא הסוחר ושאל אותה: 'מדוע את כה מתעקשת לקבל את המכתב עכשיו, ואילו חברתך שמחה בדרישת השלום מבעלה ומחכה בסבלנות עד הערב?'. ענתה לו האשה: 'מדוע אינך מבין?!, הבדל גדול יש בין חברתי לביני, היא יושבת שקטה ובטוחה, שהרי הון ועושר בביתה, וכל דאגתה רק אם כבר שככה כעסו של בעלה עליה, או שמא לא ישוב אליה יותר לעולם, וכאשר שמעה שהוא דורש בשלומה ואף מוסר לה אגרת שלומים, נרגעה, אין לה נחמה גדולה מזו, תוכנה של האגרת לא מאוד חשוב לה. ואילו אני, עניה וחסרה, אין טרף ומזון בביתי לעולליי הרכים. בעלי עזבני למטרה מסוימת כדי לחפש פרנסה ומקור מחיה, אינני מסתפקת בידיעה שיש עבורי מכתב, לא אשקוט עד אשר אקרא אותו ואדע אם אכן הצליח ה' דרכו, והוא כבר בדרכו חזרה עם מעות למחיתנו'.
כך עם ישראל – מסביר המגיד מדובנא – כל דאגתנו ואבלנו רק מה שיש האומרים נואש לתקוותנו – חלילה – כי עזב ה' אותנו לעולם, ולא יוסיף לרצות עוד. וא"כ די לנו במה שאמר הנביא שהקב"ה בקש ממנו שינחם אותנו, ובצרותינו לו צר. אין לנו נחמה גדולה מזו, אחרי שידענו שלא כלו רחמיו ממנו והוא רוצה לנחמנו, ואין לנו כ"כ צורך עוד לשמוע את נוסח הנחמה.
אם כן, זהו שאמר הנביא: 'נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם' כלומר: תתנחמו במה שציוה אותי אלוקיכם לנחמכם, ודי לכם נחמה כזו, אחרי אשר לא תיראו עוד חרפת מחרף המכחיש את תקוותכם…
***
עם ישראל לדורותיו עבר גזירות נוראיות, אין עוד עם ולשון שסבל כך. גזירות כליה, שיעבוד גוף ונפש, צרות ועינויים קשים ע"י העומדים לכלותינו בכל דור ודור. ועם כל זאת הוא נשאר איתן באמונתו וחזק ברוחו, וכל זאת משום שידע שאהבת הקב"ה לא תסור מעמו לעולמים, ואף בגזירותיו הנוראיות ובעונשיו הקשים, עדיין אהבתו רבה והיא גוברת מעל כל הקשיים…
ראש השנה הראשון אחר מאורעות תרפ"ט בחברון. הניצולים יחד עם בני משפחתם, התכנסו לתפילת ערבית באולם הועד הכללי בירושלים. נקל לתאר את האוירה ששררה שם – מספר הרה"ג ר' אריה ז'ולטי זצ"ל את ששמע מאביו הגאון רבי בצלאל ז'ולטי זצ"ל, שנכח בתפילה זו – כאב ויגון עמוק, תחושות של יאוש וחוסר תקווה מילאו את חללי ליבותיהם של המתפללים, וזה הורגש היטיב בחלל החדר…
המשגיח הגה"צ רבי ליב חסמן זצ"ל ניגש אל הבחור ר' בצלאל שיקוביצקי והורה לו לגשת לפני העמוד לתפילת ערבית. הוא היה אמנם בחור, אבל קולו הערב והרגש המיוחד שניחן בו הם שהכריעו למשגיח לשלוח אותו לשליח ציבור.
'אני?!' – התפלא ר' בצלאל – 'אינני נשוי! וגם חתימת זקן אין לי?!'
'כן!' – הורה המשגיח – אתה! גש לפני התיבה!'
בסיומה של הברכה השניה, 'ואהבתך אל תסור ממני לעולמים….', פרץ ר' בצלאל בבכי רב שחנק את גרונו והוא חזר והתייפח שוב ושוב..
'ו-א-ה-ב-ת-ך.. א-ל.. ת-ס-ו-ר…. ל-עול-מים….'
כאומר: 'גם המאורעות הקשים שעברנו בפרעות חברון, באו אלינו באהבתך…'
וכל הקהל געה אחריו בבכיה גדולה. מטעני היגון ומצבורי הכאב עלו על גדותיהם ופרצו מליבותיהם השבורים, וכולם חזרו אחריו בהתרגשות גדולה…
'ו-א-ה-ב-ת-ך.. א-ל.. ת-ס-ו-ר..ממ-נ-ו.. ל-עול-מים….'
כך הצדיקו עליהם את הדין, עם כל הכאב והיגון…
התפילה נמשכה בדבקות עילאית ובהתרגשות גדולה. בסיומה, ניגש המשגיח רבי ליב אל ה'בעל תפילה' – ר' בצלאל, ואמר לו:
'לזאת התכוונתי…!'