"ויעקב איש תם יושב אוהלים"
יעקב א. לוסטיגמן
"כחמש עשרה שנים זכיתי ללמוד בחברותא, עם אדוני אבי זקני מורי ורבי, כ"ק מרן אדמו"ר בעל ה'חוקי חיים' זיע"א, והסדר היה שהיינו לומדים בלילה, מחצות הלילה לערך ועד שהאיר הבוקר.
"היה לנו סדר של שש שעות לימוד בכל לילה, והסדר היה כך, שבחצי השעה הראשונה למדנו מוסר, כל תקופה בספר אחר, אם זה בספרי המוסר הנפוצים כמו 'מסילות ישרים' ו'שערי תשובה' וכדו', ואם ספרים כמו השל"ה הקדוש, 'ראשית חכמה' ועוד. לאחר מכן היינו לומדים גמרא במשך חמש שעות רצופות בעיון יסודי, והחצי שעה האחרונה הוקדשה ללימוד חסידות בספר ה'תניא' הקדוש.
"זכורני שפעם למדנו את מסכת 'נזיר', שהגם שהיא לא ארוכה במיוחד, עסקנו בה במשך חודשים בלימוד מעמיק, עם כל הגרסאות השונות, וכידוע שמסכת נזיר נכתבה בלשון קלילא כמו התלמוד הירושלמי, ואכן התייגענו זמן רב, כשהסבא מסביר לי דבר דבור על אופניו, בבהירות גדולה ונפלאה ובבקיאות עצומה. אשרי עין ראתה אלה.
"באותה עת שהה סבי בביתו שבמושב 'תפרח', בו היה מתגורר תקופות במשך השנה, כדי לשקוד על התורה והעבודה באין מפריע, ואני זכיתי לצקת מים על ידיו גם באותן התקופות.
"והנה הגענו לסיומה של מסכת נזיר. היה זה ביום חמישי בשבוע, והתאריך היה ב' אב תשס"ג. כשהגענו ממש לקטע האחרון, הורה לי הסבא להביא את מסכת זבחים (שנלמדה באותה תקופה בדף היומי) ואמר שאת הסיום של מסכת 'נזיר' נשאיר ליום ראשון, ה' אב, יומא דהילולא של רבינו האר"י הקדוש.
"אני קצת התפלאתי, כי זו לא היתה דרכו של הסבא לעשות סיום על כל מסכתא. אבל חשבתי שבגלל שהתייגענו כל כך במסכת 'נזיר', ואולי בגלל היא"צ של האר"י הק', רוצה הסבא לעשות הפעם סיום קצת יותר מכובד.
"התקשרתי לבני ברק. היו שולחים בכל יום שישי אוכל לשבת ולימות השבוע לסבא ולי, וביקשתי שהפעם יוסיפו גם בקבוק 'לחיים' ועוגת טורט לסיום של מסכת 'נזיר' שנעשה ביום ראשון.
"ביום ראשון הכנתי מגש עם עוגה, סידרתי כוסות והעמדתי בקבוק ללחיים, וציפיתי בהתרגשות להכנס לקו"פ לסבא, כדי שנוכל לסיים את המסכת בצוותא חדא ובשתיית 'לחיים', אך לבסוף לא נקראתי לקו"פ.
"בלילה כשנכנסתי ללמוד זבחים, שואל אותי הרבי אם כבר סיימתי את מסכת 'נזיר' ביום ההילולא של רבינו האר"י הקדוש כמו שסיכמנו. אמרתי לו שלא, כי חיכיתי לסבא שיקרא לי לעשות ביחד את הסיום ואפי' הכנתי עוגה ולחיים.
"הוא הביט בי במבט משתומם, ואמר לי 'איפה שמענו כדבר הזה? אנחנו יודעים שאביי היה עושה יומא טבא לרבנן כש'צורבא מרבנן' היה מסיים מסכת. תלמיד חכם צעיר שהיה צריך לחזק אותו. אבל מי שכבר הורגל בלימוד ועוסק בתורה כסדר, אינו צריך לעשות חגיגה של סיום על כל מסכתא ומסכתא!".
"בדברים אלו נזף בי הסבא, ובעצם העמיד לי רף גבוה יותר ויותר ללימוד ולעבודת ה'", מבאר ראש הישיבה. "הוא לא הסתפק במה שהשגתי, ורצה להביא אותי למצב שבו סיום מסכת לא יהיה אירוע חריג עבורי, אלא עניין יומיומי. זה מה שהוא ציפה מתלמידיו ומנכדיו…
"מצד שני, כמה שנים אחר כך (כמדומני בשנת תשס"ח) הייתה שנה מעוברת, ובפורים קטן הוא עמד לסיים את מסכת 'קידושין'. היה זה יום ההולדת שלו, ב'פורים קטן', ומאחר ובפורים קטן יש עניין להרבות בסעודה, וביום הולדת היו צדיקים שהיו עושים סעודה, וגם סיים את מסכת קידושין, החליט לכרוך את כל העניינים האלו יחד, ולעשות סעודת סיום שגם תהיה 'טיש' לפורים קטן, בהשתתפות בחורי הישיבה.
"כשהוא עמד לצאת מהבית, ניגש סבא להחליף את בגדיו לבגדי שבת, לבש את הקפט'ן החגיגי וחבש שטריימל לראשו. כשראה את תהייתי לשמחה מה זו עושה, כי הרי סיום מסכת הוא עושה אחת לכמה שבועות בביתו לעצמו, המתיק לי הסבא בלשון קדשו: 'אנחנו עושים עכשיו סיום בנוכחות בחורי הישיבה', אמר לי, 'הבחורים צריכים לראות כמה גדולה מעלת וחביבות לימוד התורה, ואיזו שמחה גדולה יש כשמסיימים מסכת'.
"אנו רואים כאן את מסירותו למען חינוך התלמידים, שכאשר זה היה נוגע לחינוך בחורי ישראל – שינה ממנהגו לערוך סיום ברוב עם".
יש מחיר לשכחה
"ואם בלימוד מסכת נזיר עסקינן, לא אוכל שלא לספר את ההמשך של אותו מעשה: היה זה כעבור כמה שבועות, כשלמדנו את מסכת זבחים, ובאחת הסוגיות שם התעוררה נקודה שכבר למדנו אותה במסכת נזיר, כמה חודשים קודם לכן.
"הסבא הזכיר את הגמרא ההיא כלאחר יד, והוסיף את דברי תוס' שם ואני הנהנתי בראשי, והסבא שאל אותי האם אני זוכר את לשון תוס' שם 'הרי כבר למדנו היטב את מסכת נזיר נכון?'.
"אבל אני הנהנתי בראשי במבוכה, כי לא זכרתי את אותו תוס' על בוריו, והסבא הרגיש בזה, ואני כמובן בושתי ונכלמתי ולא ידעתי מה להשיב.
"'אני רואה שאתה לא זוכר את הסוגיא בנזיר', אמר לי הסבא בהבנה. 'גש לארון תביא בבקשה שתי גמרות נזיר…'.
"עשיתי כדבריו, ניגשתי לארון, הבאתי שתי גמרות, אחת שמתי לפניו ואחת פתחתי לפני, והתחלתי לדפדף לאותו דף שבו כתוב הנושא שבו עסקנו, בעודי משאיר את מסכת זבחים פתוחה לפני, כדי שנוכל מיד לחזור ולעסוק בה אחרי שנבין את הנושא בנזיר, שלשמו הבאתי את הגמרות.
"להפתעתי הגדולה, סבא סגר את מסכת זבחים, שם בצד, פתח את הגמרא בנזיר דף ב', והתחיל ללמוד את המסכת מההתחלה. אני השתוממתי, אבל סבא הביט בי כלא מבין: 'אני רואה שאתה לא זוכר היטב את נזיר, נכון? זה אומר שצריך ללמוד את המסכת הזאת שוב. לא כך?'.
"ובגלל אותה סוגיא שלא זכרתי באותו הרגע, חזרנו ועסקנו במסכת נזיר במשך כמה חודשים תמימים, בלימוד יסודי, ולא רק כחזרה מלמעלה. כאילו זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו לומדים את המסכת הזאת.
"הדרישות שלו היו גבוהות מאוד", מוסיף ראש הישיבה שליט"א, "זה לא היה קל לעמוד בציפיות שלו. למעשה זה היה בלתי אפשרי, כי הוא היה תמיד תובע יותר, גם מאחרים ובעיקר מעצמו".
איפה הגמרא שלך?
"אצל הסבא זי"ע לכל דבר הייתה הכנה. הוא לא היה עושה שום דבר 'ככה', כי כולם עושים או כי הוא התרגל לעשות אותו כבר לפני שנים. כל דבר היה מגיע לאחר מחשבה, התבוננות והכנה נפשית עמוקה.
"היו שנים שהיה נוסע למקומות הקדושים בט"ו אלול, כהכנה לראש השנה ולימים הנוראים. באחת השנים ואני נער צעיר בן ט"ו, הציע לי הסבא לילה לפני הנסיעה אם אני רוצה להצטרף אליו לנסיעה מחר, אך אמר לי שזאת בתנאי שעלי לעשות הכנה של שש שעות לימוד רצופות.
"חשבתי לעצמי מה מתאים יותר ללמוד לפני הימים הנוראים, אם לא את ה'מטה אפרים', כשאני מוכן ויודע את כל ההלכות ואת מה שצריך לדעת לקראת ראש השנה ויום הכיפורים.
"נכנסתי להיכל הישיבה, פתחתי את ה'מטה אפרים', והתחלתי ללמוד סעיף אחרי סעיף, סימן אחרי סימן, כבר למדתי כשלושת רבעי מהספר ופתאום, באמצע הלילה, הסבא נכנס להיכל לחפש איזה ספר והוא מבחין שאני לא מחזיק גמרא ביד: 'מה זה בידך?', הוא שאל אותי. הראיתי לו שאני לומד 'מטה אפרים', ומיד קיבלתי 'פסק': 'אזוי מאכט מען אן הכנה?', כך מתכוננים? אתה יכול ללמוד חצי שעה מטה אפרים, אבל הכנה עושים על ידי לימוד גמרא. איפה הגמרא שלך?!'.
"שנים לאחר מכן, היה מעשה פעם אחרת שנסענו עם הישיבה למירון לפני ל"ג בעומר. ביום ל"ג בעומר עצמו לא הסכים הסבא שבחורי הישיבה ייסעו למירון, בגלל החשש לפגיעה ברוחניות שלהם מכל מה שהולך שם מסביב. אבל הבחורים מאוד הצטערו על כך שלא מרשים להם לנסוע למירון, ולכן הסבא אמר שאפשר לנסוע יומיים לפני ל"ג בעומר, ודווקא בלילה, שלא לפגוע בסדרי הישיבה.
"אני הייתי אמור להגיע לבני ברק ולנסוע יחד עם הסבא למירון, אבל התאחרתי מעט, וכשראיתי שעוד מעט כבר אמור הסבא לצאת לדרכו, התקשרתי לבני ברק ואמרתי שאני עוד בירושלים, ולכן אני אסע ישירות למירון ושהסבא ייסע בלעדי. לא חסרו משמשים ואחרים שמאוד ישמחו להצטרף אליו לנסיעה שלמה.
"אבל סבא התעקש שאני אבוא לבני ברק, ולמרות שבגלל זה יצא באיחור של יותר משעה הוא לא וויתר לי.
"כשיצאנו לדרך הוא הסביר לי, שדרכו הייתה שתמיד כשהוא נוסע למירון הוא לומד 'תיקוני זוהר', כהכנה לקראת העלייה על ציון הרשב"י הק', אבל מאחר והפעם הוא נוסע בשעות הלילה, ואינו יכול לקרוא בחשיכה, לכן הוא רצה שאני אבוא להמשיך את הקביעות שלנו בלימוד החברותא, וכך יוכל לדבר עימי בלימוד, ואכן לכל אורך הנסיעה לא פסק פומיה מגרסא, ולמד עימי כל הדרך בהלוך ובחזור ללא הפסק כלל.
"ברצוני להוסיף ולהבהיר, שאומנם גם הסבא עצמו ידע שלא קל לי לעמוד בדרישות כאלו, אבל שיטתו בקודש הייתה תמיד, להעמיד רף גבוה אפילו קצת מעל הכוחות, ע"מ להרים כל אחד למקסימום שאליו הוא יכול להגיע.
"וכשאנו מדברים על חינוך צעירי הצאן, כל בחור צריך לדעת לקבל בכל פעם קבלות הגיוניות, לא לטפס מהר מדי, ובכוונה איני נוקט בלשון 'גבוה מדי', כי אין דבר כזה גבוה מדי. כל בחור יכול להגיע לפסגות הגבוהות ביותר, זה רק עניין של זמן והשקעה, ובעיקר שמירה על הקצב הנכון, להתעלות בכל פעם עוד קצת, בדילוגים קטנים ובטוחים, ובלא להעפיל אל ראש ההר במהירות ובחיפזון, כי עלייה שאינה נעשית בדרך הנכונה, חזקה עליה שלא תחזיק מעמד חלילה. אבל להתעלות במעלות התורה בשום שכל, ובהכוונה של אנשי חינוך המכירים אותו, ויודעים מה כוחותיו ולמה הוא מסוגל, זו היא הדרך להצלחה וסייעתא דשמיא".