הצער שבתוך הצער
כשהלכתי לנחם את הגאון רבי דוב שטרנבוך זצ״ל שישב שבעה על פטירת אחיו ראב״ד אנטוורפן הגאון רבי אליהו זצ״ל, שאלתי מה פירוש הלשון "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". אחד נפטר לו קרוב, אנו מנחמים אותו ומוסיפים "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים? מה זה קשור אחד לשני?
רבי דב זצ"ל ענה לי שהיסוד הוא: כל יהודי חייב לדעת שבכל צער שיש לו הוא צריך לחשוב שאי אפשר לקבל תנחומים בשלמות כל זמן שעדיין מצטערים על חורבן בית המקדש, ולכן אנו אומרים "בתוך שאר אבלי ציון וירושלים", דהיינו ששלימות הנחמה תהיה רק כשהשכינה תחזור למקומה.
"הוא לא הגיע"
פעם אחי רבי שמשון שליט"א התקשר לאבי מורי זצ"ל במוצאי פסח ושאל: "איך עבר הפסח?" ענה לו אבי מורי: "הוא לא הגיע". רבי שמשון שוב שאל אותו: "מי לא הגיע?" ענה אבי מורי: "משיח! חיכינו לאליהו הנביא והוא לא הגיע. פסח זה זמן גאולה, חשבנו אולי יגיע והוא לא הגיע". כל הפסח חיכה לאליהו הנביא!
בתקופת בין המצרים, בבית הכנסת של אבי מורי זצ"ל, כל בוקר בפסוקי דזמרה החזן היה אומר בקול רם בניגון של איכה שלשה פסוקים אלו: "כי בחר ה׳ בציון אוה למושב לו"… "בונה ירושלים ירושלים ה׳ נדחי ישראל יכנס… שבחי ירושלים את ה' הללי אלקיך ציון". ובחזרת הש״ץ בשחרית ובמנחה הש״ץ היה אומר את כל הברכה של "ולירושלים עירך…" בניגון של איכה. ומזה אנשים הרגישו את החורבן.
וזה התכלית של בין המצרים. כל הדיני אבלות שיש בימים אלו זה כדי להתאבל ולהרגיש כל שנה את חורבן בית המקדש מחדש.
התוֹף של הרבנית קופשיץ
מספרים שבערב ט׳ באב הרבה זמן לפני השקיעה אחד הלך לבית הכנסת ונעל נעליים [שאסור ללכת איתן בטי באב] ולקח אתו שקית עם נעלי בית [שמותר להשתמש בטי באב]. לפני שיצא אשתו אמרה לו: "אתה הולך לבית הכנסת עם שקית, ושם אתה מחליף את הנעלים, ובחזור אתה מגיע עם שקית. אולי תלך מעכשיו עם נעלי בית לבית הכנסת וכך לא תצטרך לקחת אתך בהלוך ובחזור שקית ביד?!". ענה לאשתו: "אולי בדרך לבית הכנסת משיח יבוא, איזה טעם יש בזה לפגוש את המשיח עם נעלי בית?".
הרבנית קופשיץ ע״ה מירושלים [השוויגער של מרן הגאון רבי ניסים קרליץ זצ״ל] היה לה בבית תוף מיוחד, וכולם ידעו שזה שמור ומונח בצד כדי שכשמשיח יגיע ילכו עם התוף הזה לקבל פניו.
סבי רבי שמשון סומפולינסקי זצ״ל היה גר בדנמרק וכל שנה במוצאי טי באב היה מכניס את ספר הקינות לגניזה בביטחון שמשיח מגיע וכבר לא נצטרך להתאבל שוב על ירושלים.
"למי מחכים הילדים?"…
המשגיח דישיבת 'אורחות תורה' רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט״א סיפר, שלפני שנים רבות היה יהודי שהיה לו הרבה בנות לחתן, והלך למרחקים כמה שנים כדי להרוויח כסף. לאחר עשר שנים הוא קנה כרטיס טיסה לחזור למשפחתו עם כל הכסף שהרוויח במשך השנים האלו.
הגיע היום של הטיסה, ובדיוק בדרך לשדה התעופה פגש ידיד שהיה גר באותה שכונה שלו, ומיד התחיל להתעניין אצלו על מקום מגוריו. אותו ידיד סיפר לו שלא מזמן היה שם ובמקרה עבר במכולת ושמע את בנותיו שהיו אומרות שהאבא נסע לחו״ל להרוויח כסף עבור החתונה שלהן, והוסיפו: "רק שהאבא ישאר שם וישלח לנו את הכסף". באותו רגע האבא קרע את כרטיס הטיסה שלו ואמר: "הן לא מחכות לי, הן רק מחכות לכסף, אז אני לא מגיע ולא שולח להן כסף".
אומר מרן החפץ חיים זצ״ל: הרבה מחכים למשיח כדי שהם יקבלו ישועות במה שהם צריכים, אבל אם כולנו היינו מחכים למשיח כדי שיבנה בית המקדש ולהקריב קרבנות ולראות את השכינה, אז היינו יכולים לזכות לכך.
הרבנית שטיינמן ע״ה היתה מתפללת בבית הכנסת 'דברי שיר', ופעם לאחר שיצאה מתפילת יום כיפור קטן היא אמרה: "כולם בוכים, אבל כל אחד בוכה לצורך עצמו. אם כולם היו בוכים לדבר אחד, לבנין בית המקדש, אני בטוחה שבית המקדש כבר היה נבנה".
(קטעים מתוך דברי חיזוק והתעוררות לימי בין המצרים, הובאו בגיליון 'מתיקות ההלכה')