"ולבנימין נתן שלוש מאות כסף וחמש חליפות" (מה כב)
"לפני כשלושים וחמש שנים" – מספר הגאב"ד רבי יצחק טוביה וייס זצוק"ל – "הוספתי מרפסת קטנה בביתי באנטוורפן, בכדי לבנות בה סוכה. אחד מן השכנים הגויים הלשין בעירייה שבניתי זאת בלא רישיון.
"שוטרים הגיעו לביתי ואמרו לי שישלחו לי 'אינספקטור' (=מפקח) מהעירייה. הלכתי אל רבי יענקל'ה זצ"ל, הלא הוא האדמו"ר הקדוש מפשעוורסק זצ"ל, והזכרתי לפניו את העניין. אמר לי האדמו"ר: 'הנה יש כאן בעירנו אברך אחד, שהוא נכדו של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע, תבקש ממנו שכאשר יבוא הגוי, יעמוד הוא בצד, ויסתדר הכל על הצד היותר טוב'.
"ואכן כך היה. כשבא ה'אינספקטור' כבר עמד שם האברך ההוא. הלה הוציא מכיסו בקבוק יין ונתן לו. אחר ששתה הגוי פנה ואמר לי: 'אם עוד פעם יעשה לך מישהו בעיות – תפנה אלי ואסדר הכל'. הוא אף נתן לי את מספר הטלפון שלו, והלך. ויהי לפלא.
"כעין זה היה לי פעם דבר פלא עם האדמו"ר מהר"ש מבאבוב זצ"ל. בהיותי באנטוורפן הגיעה לפני שאלה במעשה שהיה: יהודי אחד שלח סכום כסף לארץ ישראל על ידי 'שליח'. השליח היה שומר חינם. הלה הכניס את הכסף לכיס מכנסיו, ולפתע שם לב שאי מי הצליח לגנוב ממנו את צרור הכסף.
"הסברתי ליהודי שמסתבר, שאם לבש מעיל ארוך ששוליו מכסים את כיס המכנסים – אין זו פשיעה, אך אם לבש מעיל קצר – נחשב הדבר כפשיעה.
"באותו יום בו פסקתי את אותו פסק, הגיע הרבי מבאבוב זצ"ל לאנטוורפן ובא לבקר בביתי. בתוך הדברים סיפר מעשה ארוך שאירע בגליציה, בבית דינו של הג"ר אריה לייב הורוויץ זצ"ל, אב"ד סטריא ובעל שו"ת 'הרי בשמים'.
"הגיעה לפניהם שאלה בדבר שליח, שהניח במכנסיו סכום כסף גדול של 'חברה' מסויימת, וצרור הכסף נגנב ממנו. בעלי החברה תבעוהו, וקבעו בית דין שאין זו פשיעה. אולם התובעים חזרו וטענו כי מרן החתם סופר זי"ע חייב בכהאי גוונא (עי' שו"ת חת"ס חו"מ סי' קסח), ואמרו הבית דין, שממנו אי אפשר להביא ראיה, כי הוא דיבר בפרשבורג ששם לבשו מעיל קצר, ולכן שם נחשבת הנחת כסף בכיס המכנסים כפשיעה, מה שאין כן בגליציה שם הלכו במעיל ארוך, שוב אין נחשב הדבר כפשיעה, כיון שכיס המכנסים מכוסה במעיל.
"כשסיים לספר את דבר המעשה, אמרתי לפניו בהתרגשות שהיום ממש באה לפני שאלה כזאת וכך פסקתי". סיים רבינו זצוק"ל בצחות ואמר: "דאס איז א באבוב'ער מופת"…
"מקרה נוסף אירע לפני שנסעתי לארץ ישראל, לחתונת בני שיחי'. נכנסתי אליו יחד עם בני החתן, ואמר לי הרבי זצ"ל: 'דע לך, שאף על פי שנוהגין החתנים להתענות ביום חופתם, עליך לדעת שאם לא מרגישים טוב – אין צורך להתענות', אחר כך פנה אל בני החתן ואמר לו שלא יתענה, והמשיך לספר שחותנו רבי איצקל זי"ע, נכנס קודם החתונה של בתו הגדולה אל הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע, והורה לו שהכלה לא תתענה.
"כשיצאתי מחדרו, קרא לי בחזרה ואמר לי: 'גם הכלה שלא תתענה'. כמובן שהייתי מתוח מכך מאוד, והרהרתי כיצד לומר למחותן שבתו הכלה לא תתענה. כשהגעתי לארץ ישראל יומיים קודם החתונה, קרא לי המחותן, ואמר לי שיש לו דבר חשוב לדבר עימי ביחידות. נבהלתי מכך מאוד, על מה הוא רוצה לדבר עימי? אך כשנפגשתי עימו, אמר לי המחותן שהוא מודאג, כי לבתו הכלה יש אינפקציה בצווארה, והרופא אסר עליה להתענות ביום החופה.
"מיד סיפרתי לו בהתרגשות את כל הסיפור, שהיה לי עם רבי יענקל'ה שהיה נראה מוזר מקודם, אבל עכשיו נתגלה לי כמה השגחה פרטית וסייעתא דשמייא הייתה לו בזה".
וסיים רבינו זצוק"ל ואמר: "כשהגעתי חזרה ל'אנטוורפן' סיפרתי הכל לרבי יענקל'ה זצ"ל 'און ער האט זיך צולאכט'".
והוסיף עוד רבינו זצוק"ל: "מסתמא סיפר לי כל זאת, מפני שיודע שאני דיין ו'מורה הוראה', וביקש להעביר לי מסורה זו שהייתה קבלה בידו, שלפעמים צריכים להורות לאנשים שאינם יכולים לצום – שלא יתענו!
"ובדידי הוה עובדא, שפעם בא לביתי חתן ביום חופתו בכדי לקבל הדרכה, ובאמצע הניח את ראשו על השולחן מרוב חולשה וכמעט שנתעלף, ומיד נתתי לו לאכול ולשתות".
('רבינו הגדול אמרו')