"יש מין יצר הרע שמפתה לאדם שעוד יש פנאי ללמוד תורה, ולעת עתה אני מוטרד מרוב עסקי ואין בכוחי להתבונן בתורה, וכשאפָּנה קצת אראה אז להשלים כל מה שחסרתי. אבל כבר אמרו חכמינו ז"ל: ואל תאמר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שמא לא תִפָּנֶה!
והנה, זה אמרו בזמנם, שלא היה כל כך עול דרך ארץ על כל אדם; וכיום, שנתרבה בעוונותינו הרבים עול דרך ארץ על כל אדם, עד שכמעט כל יום ויום נתרבה העול יותר, וכל מה שהיה מלפנים יתרון נעשה עתה הכרח – אם יאמר לכשאפנה אשנה, נוכל לומר עליו בוודאי לא תפנה.
ולסלק היצר הרע הזה מן הביאה לנו המשנה באבות מה שהיה הלל רגיל לומר: אם לא עכשיו – אימתי?! אף שהוא היה מסתפק במזונו רבע דינר ליום, וכל שכן אנחנו, שצריכים כמה וכמה עשרות פעמים יותר מזה, אם נחשוב ללמוד כשנהיה פנויים מטרדותינו – לא נלמד לעולם.
והנה, חכמינו ז"ל אמרו שדברי תורה הם ממש מזון הנפש כמו הלחם להגוף, וכמו שאדם רגיל לסעוד בכל יום לפחות פעם אחת, כך צריך להיות לו קבע לתורה בכל יום.
וכמו שבמזון הגוף אם יזדמן לפעמים שלא אכל כל היום, כגון מפני התענית וכדומה, אז תיכף משנעשה לילה הוא משליך מעליו כל טרדותיו ומזרז עצמו לסעודת לילה, כדי שלא יחלשו כוחותיו – כך בענין הנפש, אם אירע לפעמים שהיה טרוד מאוד ולא היה יכול ללמוד ביום, אז ישלים לימודו תיכף בלילה, שיהיה עליו כמו חוב ממש.
ואמרו חכמינו ז"ל: אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שמִדיינים עם האדם על מה שפטר עצמו מדברי תורה".
[תורת הבית, מכתב בסוף הספר, בשינויים קלים]