וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ (שמות, כה, ב)
מעשה ביהודי שהגיע אל אחד הרבנים ודמעתו על לחיו. "במשך כעשרים שנה שמשתי כנהג מונית", פתח ואמר, "אך בעוונותי הרבים, לא היה יום שלא גנבתי את לקוחותי, בהפעלת המונה לפני הזמן, או בהפעלתו בתעריף גבוה יותר, ולפעמים גם ערכתי שינויים במכשיר המונה, באופן שירוץ מהר יותר…
"בסיעתא דשמיא", ממשיך האיש לספר, "זכיתי לאחרונה לשוב בתשובה, אלא שאיני יודע לשית עצות בנפשי, כיצד אשיב לאלפי האנשים שאיני מכירם את אשר גזלתי מידם?!" (האיש הוסיף שלנהוג עתה להיפך, דהיינו להפחית לכל נוסע מעט מדמי הנסיעה, לא שייך כי כבר אינו משמש כנהג מונית).
הרב הקריא בפני האיש את ההלכה הידועה: "גזל את הרבים ואינו יודע למי להחזיר – יעשה בממון 'צרכי רבים'" (שו"ע חו"מ סי' שס"ו ס"ב. 'וכשיעשה צרכי רבים, יסבב השי"ת שכל אחד מהנגזלים או מיורשיהם, יהנה כפי ערך גזלתו, ואז ימחלו לו על גזלתו, והבא לטהר מסיעין אותו מן השמים'. ערוה"ש).
"האם יודע אתה לשער מהו, בערך, סכום גנבותיך?", שאל הרב.
"כחמישים אלף שקלים", השיב, "ואם הרב יורה לי לתנם לצרכי רבים, אעשה זאת בשמחה!"
פתח הרב בפניו את דברי השל"ה הקדוש (שהובאו ב'אהבת חסד' פ"ד בהג"ה), שכתב כי ניתן לעשות צרכי רבים גם על ידי רכישת ספרי לימוד לבית המדרש, באופן שהרבים ילמדו ויהנו מהספרים שנדב. "שמעתי", הוסיף הרב, "שבבית המדרש החדש שבונים בעירנו, מחפשים אחר תורם לאוצר הספרים, ולמרבה הפלא הגבאים סיפרו שעלות הספריות וספרי הקודש מסתכמת בכחמישים אלף שקלים!"
פנה, אפוא, בעל התשובה אל הגבאים, ומסר להם את מלוא הסכום (מבלי להודיעם את המניע לנדבתו), והנה לאחר השלמת בנייתה של הספריה המפוארת, עמד התורם להיכנס לבית המדרש, ונדהם לראות בכניסה שלט גדול שעליו נחרט: "ברכה לראש משביר… לאיש יקר רוח, נדיב הלב, מורם מעם… אשר נדבה ליבו לגשת אל המלאכה, ולתרום מהונו את כל אוצר הספרים המהודר…"
האיש ניגש אל גבאי בית המדרש וביקש ממנו להסיר את השלט. הגבאי, שחשב שבקשת הנדיב נובעת ממידת הענוה, לא התבלבל, ומיד ציין בפניו את המבואר בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' תקפ"א, הביאו הרמ"א ביו"ד סי' רמ"ט סי"ג): "מי שמקדיש דבר לצדקה, מותר לו שיכתב שמו עליו שיהא לו לזכרון, וזו מידת חכמים היא, ומידת ותיקין, כדי ליתן שכר ולפתוח דלת לעושי מצוות. ומידת התורה היא, שכותבת ומפרסמת עושי מצוה. ואם התורה עשתה כן, צריכים אנו להלך אחר מידותיה של תורה שהן דרכי נועם. ולפיכך", סיים הגבאי, "נהגנו כך גם אנו!"
בעל התשובה הגיע לשאול, האם עליו להתעקש ולתבוע את הסרתו של השלט, כי אולי יש בהעמדתו חשש שקר וגניבת דעת, שהרי זוכה על ידו לכבוד ולתהילה, והאמת היא שתרומת אוצר הספרים לא נבעה מ'נדיבות לב', אלא מהשבת הגזילה, ולמעשה בתרומות לרבים השיב להם כביכול, את השייך להם. ומה פתאום שיזכה עבור כך לשבח וכבוד כנדיב לב גדול?…
תשובת הרב היתה, כי ניתן להשאיר את השלט, משום שאכן יש כאן מעשה שניתן להגדירו כ'נדיבות לב', שכן לא רבים היו פועלים כפי שפעל האיש. הוא החליט לציית בתמימות ובשמחה לדין התורה, ונדבה רוחו לתקן את חטאיו ולמסור לאלתר את הסכום הגדול, וגם על כך ניתן להכתירו בשבחים, ולפרסם 'עושי מצוה' כמידת התורה.
ניתן להביא לכך סמך, מהנאמר בתחילת פרשת תרומה: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי", ופרש רש"י: "ידבנו ליבו – לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב". יתכן שהקשה לרש"י – מדוע קוראת התורה לנתינת התרומה 'נדיבות לב', והלא זו חובה שמוטלת על כל אחד מבני ישראל? ומסביר על כך, שגם על הנותן דבר שחייב בו, שייך לומר בלשון 'נדיב לב', כאשר נותן ברצון טוב. וגם בענייננו, אמנם האיש 'חייב' לעשות צרכי רבים, אך בכל זאת, כשמתנדב סכום כה רב, ברצון טוב, ניתן להכתירו בתואר 'נדיב לב'.
(מתוך 'אחת שאלתי')