כל העולם חושש מהמגיפה. לא יודעים מה יילד יום. רק מופיע תסמין כלשהו, קל ככל שיהיה, וכבר הלב פועם: מי יודע, אולי, אולי. הנה לפנינו סיפור שסיפר הגר"ע זילברשטיין, עם עדות מ… ירמיהו הנביא איך לעצור את המגיפה. הסיפור מובא בקונטרס 'זכרון אבות' שבסוף ספר 'דברי משפט', להגאון רבי חיים אויערבך זצ"ל, והסיפור עצמו התרחש אצל סבו של המחבר, הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל מפוזנא, שחיבר כמה חיבורים בנגלה ובנסתר.
רבי ישעיה חשין היה נוהג לספר את הדברים לכל נער שהגיע לגיל בר מצוה. וזה דבר הסיפור: רבי שלמה זלמן הנ"ל הגיע לפוזנא בהיותו ילד קטן, ונמנה על גולי ספרד. אנשי העיר לא ידעו אפילו מי היו אבותיו! ברם, עוד בהיותו עלם צעיר מאוד, נראו בו כישרונות גדולים, והתמדתו בלימודו היתה להפליא. הנער גדל והבהיל את כל רואיו בחריפותו ובבקיאותו, ולא מש במשך כל היום מבית המדרש, עד שנישא לביתו של רבי אליקים ובעיר פרצה מגיפה רח"ל, ובית הדין גזרו תענית ויום תפילה, והכריזו שכל היודע אודות דבר חשוד בעיר, מחויב לבוא ולהודיע לבית דין, כדי לידע מה זה ועל מה זה, ועל מה יצא חרון אף ה'. והנה, אחד הדברים שהגיעו לבית הדין, היה אודות רבי שלמה זלמן הנ"ל, כשאחד מתושבי העיר הודיע שבעל לילה, בהגיע שעת חצות, יוצא רש"ז מביתו, ופונה אל היער שמחוץ לעיר, וחוזר רק לאחר שעתיים- שלוש.
האב"ד והדיין החליטו לעקוב אחת תהלוכותיו של רש"ז (שכאמור היה חתנו של הדיין), ולבדוק מה הוא עושה לבדו ביער, בשעת לילה מאוחרת שכזו. בלילה הבא הם יצאו ועקבו אחריו, וראו שהוא הולך ביער עם מנורה קטנה, ובהגיעו למקום מסוים הוא מכבה את המנורה, ומתיישב על הארץ, ובוכה ומיילל על חורבן בית המקדש.
הרב והאב"ד התקרבו למקום, והתפלאו מאוד בראותם שלמרות שרש"ז אומר את התיקון חצות לבדו, הם שומעים שם קול נוסף, לא מוכר, המצטרף לבכייה הנוראה על חורבן בית המקדש. עתה ידעו שמדובר באיש אלוקים קדוש, ומיהרו לחזור לעיר. כאשר פגשו את הגרש"ז סיפור לו שעקבו אחריו, וביקשו שיגלה להם מי הוא זה ואי זה הוא הקול השני שנשמע אומר יחד עמו את ה'תיקון' בתחילה סירב הגרש"ז לספר, אבל כאשר אמר לו רבי נפתלי כץ שהוא גוזר עליו בגזירת המרא דאתרא לגדלות זאת, אמר שהיה זה ירמיהו הנביא שהגיע לבכות יחד איתו על חורבן בית במקדש.
הרב והאב"ד נבהלו מאוד, וביקש ממנו שכיון שזכה להיפגש עם ירמיהו הנביא, ישאלהו מחר כיצד ניתן לעצור את המגיפה שפרצה בעיר. למחרת חזר הגרש"ז וסיפר שירמיהו הנביא אמר לו שכידוע 40 שנה לפני שנחרב בית המקדש, כבר היה צריך הבית להיחרב, אבל כיון שלא היו מדברים בבית כנסיות ובבתי מדרשות, נשאר הבית אומד על תילו במשך על אותן 40 שנה, וזאת למרות שבדור ההוא היו רשעים גדולים. הזכות הגדולה ששמרו פיהם בבית הכנסת, עמדה להם.
ברם, הוסיף ואמר ירמיהו, ברגע שהחלו לדבר דברים בטלים בבית הכנסת, נחרב בית המקדש, וכל הצרות של היהודים מתרחשות מפני שיחות אלו. בשומעו את הדברים, החליט רב העיר להכריז על כינוס כללי של כל התושבים בבית הכנסת הגדול. ויהיה בעת הכינוס, עלה הרב ודרש בעניין קדושת בית הכנסת ומוראו, וסיפר להם את כל המעשה הנ"ל עם הגרש"ז. התעוררות גדולה היתה באותה שעה בבית כנסת, ואנשי העיר קיבלו על עצמם באותו מעמד שאיש לא ידבר יותר בבית הכנסת שום דיבור של חול, ובפרט כאשר התפילין בראשו, ומיד לאחר קבלו זו, נעצרה המגיפה.
(מתוך גיליון "קול ברמה" בעריכת הרב משה מיכאל צורן – גיליון 342- תמוז תש"פ)
תיקון טעות
ערבבתם שני סיפורים
הסיפור הראשון הוא על תיקון חצות עם ירמיהו הנביא, ואחרי שנתגלה אמר ירמי' הנביא שלא יבוא יותר.
הסיפור השני מופיע שם [בתולדות המחבר שבסוף ספר דברי משפט בעמוד הראשון], שהגרש"ז לא היה בא להתפלל בבית הכנסת והראה לגאב"ד איך מלאכים רושמים כל מה שדיברו בבית הכנסת בין ישתבח ליוצר.