בסדר הלימוד היומי בספר 'חפץ חיים' נלמדים היום סעיפים ט'-י' שבכלל י' מהלכות לשון הרע. בין הנידונים המובאים בביאורים ומוספים על סעיפים אלו, אנו מוצאים את השאלה האם יש חיוב להוכיח מומר לתיאבון. מדברי ה'חפץ חיים' כאן עולה שאין חיוב, אולם בביאורים ומוספים מציינים כי במשנה ברורה (ביאור הלכה סי' תרח ס"ב ד"ה אבל) נשאר הח"ח בצ"ע בזה, ומביאים דעות שונות בפוסקים לגבי שאלה זו. ולהלכה, מביאים כי דעת הגרי"ש אלישיב היא שיש להחמיר מספק להוכיח מומר לתיאבון.
שאלה נוספת היא לגבי מומר להכעיס, שאין חובה להוכיחו – האם מותר להוכיחו. בתנא דבי אליהו מבואר שכל רשע שהוא שונאך ואינו 'עמיתך' אין רשאי להוכיחו, אמנם בביה"ל (שם) הביא בשמו 'שאין אתה חייב להוכיחו', ודעת הגר"ח קניבסקי שאם הוכיחו קיים בכך מצות חסד. ודעת הגר"נ קרליץ שאף ראוי להוכיח אדם שספק שמא יחזור למוטב ויהיה בכלל 'אחיך' [ובמנחת חינוך מבואר שאף יש חיוב להוכיחו באופן כזה].
ולהוכיח מחללי שבת בשעה שנוסעים בשבת, דעת הגר"נ קרליץ שיתכן שהם בכלל תינוקות שנשבו ועדיין בכלל 'אחיך' וא"כ מצווה להוכיחם על כך. אכן לעניין לעשות מלחמות על זה, כתב שם שצריך שיקול דעת גדול והדבר מסור לגדולי הדור.