היום מתחילים בלימוד כלל ז' מהלכות לשון הרע, העוסק באיסור קבלת לשון הרע באופנים שונים שבהם קיימת לכאורה סיבה להאמין לדברים.
בסעיף א' כותב ה'חפץ חיים', כי גם אם המספר אומר את הדברים בפרסום, לפני מספר אנשים, אסור לקבל את הדבר כאמת – "רק יש להשומעים לחוש לזה ולחקור את הדבר, ואם יתברר להם שהדבר אמת, יוכיחוהו על זה".
כפי שמשמע מלשונו, כל ההיתר 'לחוש' ללשון הרע, הוא רק במקרה שהדבר נוגע לשומע למעשה, ותהיה לו תועלת מכך. כך גם לגבי ההיתר לברר את הדבר ולחקרו – מדגישים בביאורים ומוספים – כל זאת הוא רק אם יש תועלת בבירור הענין, וכמו שסיים כאן – שאם יתברר שהוא אמת יוכיחוהו על זה. אבל אם אין בכך שום תועלת, אסור לו לברר ולחקור אם דברי הגנאי נכונים.
עוד מדגישים בביאורים ומוספים, על פי דברי ה'חפץ חיים', כי האיסור לקבל את הדברים כאמת הוא גם במקרה שהמספר הוא אדם כשר ונאמן, ומספר את הדברים בהיתר לתועלת – כגון שמספר בפני שלושה או יותר על כך שראובן גזל או הזיק את שמעון, כדי לעזור לשמעון שישיב לו ראובן את הגזלה, או שישלם לו על הנזק שעשה לו, שהדין הוא שמותר לו לספר זאת כדי להציל עשוק מיד עושקו. ואמנם אין לשומעים לחשוד את המספר בשקר, כי לא מצוי שאדם כשר יספר דבר שקר גמור ברבים – מכל מקום אסור להם לעת עתה להכריעו לגנאי מחמת זה, כי אולי חסר איזה פרט בסיפור, שעל ידו ישתנה כל הענין. אלא יכנס הדבר באוזניהם רק לענין זה שיחקרו אם אמת בדבריו, כדי שיוכלו לסייע לשמעון.
בסעיף ב' מוסיף ה'חפץ חיים', כי גם כאשר המספר אומר את דברי הגנות בפניו של האדם שעליו נסובים הדברים, והלה שותק, בכל זאת אסור להאמין. כי אין בכך שום ראיה שהדבר אמת. אפילו אם הוא אדם שלעולם אינו שותק כאשר מכלימים אותו בפניו – בכל זאת, אולי התגבר עתה על טבעו והחליט שלא לענות, מחמת כל מיני סיבות – או שחפץ להבליג, או שמשער שלא יאמינו להכחשותיו, ועוד.
בביאורים ומוספים מביאים בשם האחרונים סיבות נוספות שעשויות לגרום לאדם לשתוק מול דברי גנאי שמטיחים בו: א) לעיתים כדי לדחות את האשמה מעליו יאלץ להטילה על האשם האמיתי, ובאופנים מסוימים אסור לו לעשות כן. ב) פעמים שמתבייש להראות שהוא זקוק בכלל להשיב לדברי הגנאי שמטיח בו אותו אדם, וסמוך ובטוח שאף אחד מן השומעים לא יסבור שיש דברים בגו, ולפיכך בוחר להתעלם ממנו ואינו משיב כלל לדבריו.
אמנם, כאשר האדם יודע שיאמינו לו אם יכחיש, וכן אין לו סיבה אחרת לשתוק, יש שכתבו כי חובה עליו להכחיש כדי לנקות עצמו מן החשד, משום 'והייתם נקיים מה' ומישראל'. ובפרט אם הוא תלמיד חכם, שאם יסברו משתיקתו שהוא מודה בדברים, יהיה בכך חילול ה'.