יום חמישי י"א בשבט תש"פ
האם ניתן לקיים מצות אכילת מצה במצה ענקית?
המצה מְכוּנָה בתורה 'לֶחֶם עֹנִי', ודרשו חכמינו ז"ל: "פרט לאשישה", והיינו ככר לחם גדולה מאוד, בגודל שלא ניתן להגדירה כ'לחם עוני', שהרי אין דרכו של עני לאכול פת כה גדולה. ה'אשישה' המופיעה בתנ"ך, היא כיכר לחם בגודל של שישית ה'איפה' (4,015-7,200 סמ"ק, לשיטות השונות), אך מדברי פוסקים רבים נראה שגם בכיכר לחם שאינה כה גדולה, אין יוצאים ידי חובת מצה.
וכתב הרמ"א, שראוי שלא לקיים את מצוַת אכילת מצה בכל מצה שהיא רחבה במיוחד. ומצה רחבה מאוד ששברוה לפני אכילתה – יש אומרים שהשברים אינם נחשבים כלחם עוני, שהרי כל 'מצת מצוה' נבצעת לפני אכילתה, וגם בשעת האכילה היא נשברת בפה, ולמרות זאת נאמרה ההלכה שאין להשתמש במצה רחבה מאוד; ואנו למדים מכך, שהתואר 'לחם עוני' נקבע בשעת אפיית הפת ולא בשעת אכילתה. ויש אומרים שהשברים נחשבים כלחם עוני.
[שו"ע תנד, א, משנ"ב ה, וביה"ל ד"ה וטוב; ביאורים ומוספים דרשו, 6; וראה שם, 12; הערות הגריש"א פסחים לו, ב]
האם מברכים 'המוציא' על 'לחם סובין'?
לחם העשוי מ'סובין' או מ'מורסן' – שהם הקליפות הנושרות בשעת כתישת החיטה, והקליפות הנותרות בנפה לאחר הניפוי – אין לו חשיבות של פת, ולכן אין מפרישים ממנו 'חלה', ואין מברכים עליו 'המוציא' ולא 'מזונות', אלא 'שהכל'. ומצה העשויה באופן זה, לא ניתן לקיים בה את מצוַת אכילת מצה.
אולם, לחם העשוי מקמח רגיל, ומעורבים בו גם סובין ומורסן, דינו כלחם לכל דבר, אלא שבקיום מצוַת אכילת מצה, צריך שבחלק שאוכל מהמצה יהיה כזית קמח רגיל. וכך אכן דינו של 'לחם סובין' המצוי כיום בשווקים – שהרכבו העיקרי הוא סובין, אך מעורבת בו כמות משמעותית של קמח רגיל, ולכן דינו כלחם.
ומצה העשויה מחיטה שנטחנה עם הסובין והמורסן שבה, דהיינו שלא הפרידו אותם מהחיטה מעולם – הרי הם מצטרפים להשלמת שיעור האכילה, ודי באכילת כזית מהמצה, אף אם אין בו כזית מהקמח הרגיל.
[שו"ע תנד, א, משנ"ב א-ג, ושעה"צ א; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
פת המיועדת לבעלי חיים – האם יש לה חשיבות של 'לחם'?
לדעת השולחן ערוך, פת המיועדת לבעלי חיים – אין לה חשיבות של 'לחם', ואין מברכים עליה 'המוציא', ואף אין חובה להפריש ממנה 'חלה'. וכל שכן שלא ניתן לקיים בה מצוַת אכילת מצה, הן משום שאינה נחשבת כ'לחם', והן משום שאת מצוַת אכילת מצה ניתן לקיים רק במצה שנשמרה מחימוץ לשֵׁם מצוַת מצה לכל אורך תהליך הכנתהּ, ומצה זו בוודאי לא נשמרה כדין.
אולם, פת המיועדת בעיקרה לבעלי חיים, אך מיועדת גם לבני אדם – אף אם בני אדם אוכלים ממנה רק מעט, ורק בשעת הדחק – יש לה חשיבות של לחם; ואם היא יועדה לאכילה ליהודים, נחשבת אף כ'מצה שמורה'. ואם רק לאחר הכנת הבצק החליטו ליעדה גם ליהודים – המצה אינה נחשבת כשמורה.
ולדעת הרמ"א – מתן החשיבות של לחם לפת, אינו נקבע על פי ייעודהּ, אלא על פי טיב הפת; ולכן, פת שמעורבים בה סובין ומורסן בכמות הגורמת לבני אדם להימנע מאכילתה – אף אם ייעדוה לבני אדם, אין לה חשיבות של לחם.
[שו"ע תנד, ב, משנ"ב ו-י, וביה"ל ד"ה שאינו; ביאורים ומוספים דרשו, 11]