אלה המצוות והמשפטים לו יג
הבה נתבונן: לפני מאתיים ושמונים שנה, ביהדות אירופה, כל יהודי ידע שאמנם הוא צריך לעשות לפרנסתו, אולם יותר מכפי שהוא מחויב לעבודתו – הוא מחויב לעבודת קונו. בכל עיירה באירופה של פעם, היו רבנים שהדריכו את צאן מרעיתם בדרך הישר, היו 'קלויזים' בהם התכנסו יהודים פשוטים של 'עמך', מי לפני עבודתו ומי אחריה, לשיעור יומי בחברת ש"ס או חברת משניות, איש איש על פי מדרגתו. יהודים שעבדו מבוקר עד לילה בעבודת כפים מייגעת, לא היו פותחים את יומם לפני שיעור שהחל לעיתים עוד הרב לפני עלום השחר, בעוד אחרים ממהרים לבית כנסת לאחר תום עבודתם, ומזינים את נשמתם בשיעורים שלעיתים נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה.
אולם, מה לנו כי נפליג שנים רבות כל כך לאחור? אפילו כאן בארץ, לפני עשרות שנים, אני זוכר בגבעת רוקח שטיבל של חסידי גור, בו התפללו אנשים שעבדו כפועלים פשוטים, פועלי בניין, טייחים, רצפים, בנאים וכן האלה. היהודים הללו היו עובדים מבוקר עד לילה בעבודה מפרכת, אולם השטיבל תמיד היה מלא… היו יהודים של עד שתיים בלילה, והיו יהודים של משתים בלילה, אבל לא היה יהודי שהעלה בדעתו להעביר יום מבלי שיעור קבוע! באותם ימים, יהודי ידע שאין לו מה לחפש בבית… או שהוא עובד או שהוא לומד! הוא הבין שהחיים אינם עוברים סתם כך. צריך לנצל כל רגע מהם במידת היכולת!
אכן, עד היום ניתן עוד למצוא יהודים שכאלו, זעיר פה וזעיר שם. יהודים שעמלים לפרנסתם, אבל נותרו יהודים של "והבדילנו" ברמ"ח איבריהם ושס"ה גידיהם. יהודים שיקומו לפני עלות השחר וימהרו לשיעור, ואף יחזרו אל בית הכנסת מיד עם תום עמל יומם! אולם באופן כללי, למרבה הצער, מצבו של הדור השתנה. בחורים הולכים ללמוד בישיבות, שוקדים על תלמודם במשך אי אלו שנים. לאחר מכן, אותם שאינם יכולים להישאר במסגרות לימוד של 'כוללים' למשך כל חייהם- יוצאים להביא טרף לביתם, עיניהם נשואות מבוקר עד לילה אל המחייה ואל הכלכלה, ואז, מה קורה?
קורה דבר עצוב ביותר: שיעור של דף היומי – אינו לפי כבודם… הם הלא 'למדנים', הם 'בני ישיבה'… הם לא יכלו סתם כך לשמוע שיעור משניות בבית הכנסת… הם יחפשו לעצמם חברותא. אבל למצוא חברותא זה לא פשוט. לפעמים זה גם לוקח זמן, יום, יומיים, שבוע שבועיים, חודש חודשיים ואפילו יותר.. היצר הרע אינו ממהר לסייע ליהודי הרוצה ללמוד תורה!
ומה בינתיים? בינתיים לא פותחים ספר.. רק בינתיים, כמובן, עד שימצאו חברותא… אלא שכידוע, הכלל הוא: אם תעזבני יום- יומיים אעזבך! הימים חולפים, והיהודי היקר שלנו כבר אינו כמו שהיה.. הוא כבר יצא מכלל "קבעת עיתים", הפסיק להיות יהודי של "והבדילנו", ואט אט הוא נהפך לאדם אחר, אדם של "כגויי הארצות"… ההידרדרות ממשיכה, מדחי אל דחי. מבלי להרגיש, השינוי בגישה מחלחל גם אל שאר בני הבית… ובינתיים, האישה, שמבחינה שבעלה 'מובטל'- כבר צריכה עזרה בבית, וכעת, היהודי שלנו כבר מרגיש שבאמת אין לו זמן ללמוד…
ריקבון תחת איצטלא דרבנן
כך, מוצא את עצמו היהודי דנן כשהוא עטוף באיצטלא דרבנן, לובש חליפה קצרה או ארוכה וחובש מגבעת, המבורג או שטריימל, אבל מבפנים- הכל קרוב… מבפנים, הוא כבר לא מה שהיה. הוא כבר אינו יהודי של 'והבדילנו', הוא כר אינו יהודי ששייך ל"קבעת עתים לתורה". אם כן מה יעשה? להחליף את הבגדים? חלילה.. הרי יאמרו שהתקלקל! לא להחליף ? הוא מרגיש בכל רגע כיצד הוא עושה קשר בנפשו! מה עושים? אכן בעיה! אולם בסופו של דבר, קורה מה שקרה לאותו שיכור מהעיירה…
מעשה ביהודי שתיין, שחבריו אשר מצאוהו מתפלש בביב של שופכין כשהוא שיכור כלוט, חמדו להתלוצץ על חשבונו וללמדו לקח. הם גררו אותו אל בית הכמרים, הלבישוהו בגדי שינה והשכיבוהו על המיטה, כשלצידו מערכת בגדי כמורה. למחרת בבוקר, כשהתעורר אותו יהודי, עדיין הלום יין, הוא הביט בעצמו, בחן את הבגדים המונחים לצידו. והחל תוהה בינו לבין עצמו: "האם אני יהודי או כומר? מי אני באמת?"… בסופו של דבר, החליט לערוך מבחן קצר: על השולחן, לא הרחק, היה מונח ספר של כמרים כתוב בלטינית… הראש היהודי המבריק שלו הגה רעיון גאוני: "אפתח את הספר" הוא אמר לעצמו, "ואבדוק: אם אדע לקרוא בו- כנראה שאני כומר, ואם לא כנראה שאני יהודי".
ואכן, כך עשה. מיהר לפתוח את הספר, והתברר לו כי אינו יודע לקרוא אפילו מילה אחת… לכאורה, המסקנה ברורה, הוא יהודי ולא כומר! אולם רק לכאורה… שכן מיודענו, דווקא רצה להגיע למסקנה אחרת, הוא העדיף להיות כומר ולא יהודי… אך מה יעשה, והמציאות טופחת על פניו ? אל דאגה.. הוא מצא עצה, ואמר לעצמו: באמת אני כומר ככל הכמרים, אי אינני מבין לטינית, מכאן נסיק כי כל הכמרים אינם מבינים לטינית!"…
ובכן, נחזור אל היהודי שלנו, העוטה על עצמו איצטלא דרבנן בעוד שבתוככי ליבו הוא כבר רחוק מרחק שנות או מצורת יהודי כפי שאמור היה להראות. כשאותו יהודי נתקל במחלוקת בין שני גדולי ישראל, בין בני חוגים הנאמנים איש איש לרבותיו – הרי זה מבחינתו כמים חיים על נפש עייפה… תענוג של ממש! הוא מלקק את האצבעות מרוב עונג, ואומר בליבו: זה מטיל דופי בזה, זה מטיח רפש בזה, כל אחד מונה את חסרונותיו של רעהו, ואני אומר ששניהם צודקים… ומה האמת? האמת היא שאותו יהודי אינו מעיד אלא על עצמו מושחת הוא.. על אחרים- מוטב שלא ידבר, שכן הלוואי והלוואי והיה כמותם!
יהודי זה, מזכיר את הסיפור הידוע על אותו יהודי שמצא הערה בצידה של הגמרא שלו, ובה כתוב היה שחור על גבי לבן, כי מי שזקנו יורד על פי מידותיו- אות וסימן הוא שטיפש הינו.. הביט היהודי במראה, נתן דעתו לזקנו השופע שהגיע כמעט עד למותניו, ונחרד: "מילא אני ", אמר לעצמו, "יודע שאין ממש בדברים, אבל מה יאמרו אחרים? הם הלוא יחשדו בי בטיפשות חלילה!".
שקל היהודי את צעדיו, וחשב לעצמו: "אולי פשוט אחתוך את פיסת הדף שעליה מופיעה ההערה, וחסל!" אולם לאחר רגע דחה את הרעיון והשיב: "ומה יועיל לי הדבר? הלא מה שמופיע אצלי בגמרא – עלול להופיע גם אצל אחרים, ואת הגמרות שלהם לא אוכל לתקן…". בסופו של דבר, לאחר שיקול דעת מעמיק, החליט מיודענו לעשות מעשה ולקצר את זקנו! דא עקא שיהודי זה הקפיד מעודו שלא לגלח את זקנו, לא בתער ולא במספריים… ומה יעשה עכשיו? האם ישנה ממנהגו חלילה? מה פתאום! הוא מצא פתרון הרבה יותר מקורי:
הוא חפן את זקנו בידו כשיעור טפח, והצית את האש בקצות הזקן מתוך מחשבה שתשרוף רק את השיער הבולט חוצה מפס ידו. לא הביא מיודענו בחשבון, כי האש העולה מעלה מעלה- תגיע עד לידו הקמוצה, וכשזה אכן קרה – הוא נבעת ונסוג מפני החום, עזב את זקנו שנשרף כליל, והשתמש בידו בכדי לכבות את האש ברגע האחרון לפני שפניו יהיו למאכולת אש… כעת, נותר הוא מבלי זקן לחלוטים, ובצידה של ההערה המקורית בשולי גמרתו, על פיה בעליו של זקן עבות וארוך מוכרח להיות כסיל מופלג – הוסיף בכתב ידו שתי מילים: "בדוק ומנוסה"…
הוא הדין במיודענו, זה המטיל דופי בתלמידי חכמים לובשי איצטלא דרבנן: הוא סבור כי בכך מצליח לטשטש את הפערים העמוקים הקיימים ביין הדמות החיצונית שהוא מנסה לשדר כלפי חוץ ובין מהותו הרקובה. ואינו מבין, כי היחיד שעל מהותו הוא מעיד- הנו הוא בעצמו!
יהלומנים במסווה?
לפני שנים הזדמן לי להצטרף ליהודי יקר, שיצא לאסוף כסך לטובת כולל מסויים, הגענו יחד אל בורסת היהלומים, שם ניגשנו אל משרדו של יהודי עשיר והצגנו בפניו את מטרת בואנו. אולם הלה, שלבוש היה כיהודי חרדי לכל דבר, החל מטיח בנו דברים קשים: "לתמוך באברכים שאינם עושים מאומה? בשביל מה ? שיעבדו!" הוא טען, בלהט של שנאה, ואני לא נשארתי חייב..
הסברתי לו את מהותם של לומדי התורה שמקיימים את העולם, הזכרתי לו שאין לעם ישראל כל סיכויי לעמוד ולהתקיים בדרך הטבע בין מאוד מיליוני ערבים המקיפים אותנו מבלי זכות התורה הקדושה. הוספתי כי אפילו הצבא החזק והמתקדם ביותר לא יוכל להציל אותנו אם לא תעמודנה לנו זכויות שמימיות.
הזכרתי לו, שהירא ורך הלבב, החושש מפני עברות שבידו – לא היה יוצא למלחמות ישראל, שכן ברור היה לכל בר דעת שהוא לא יביא תועלת, אלא ההפך הגמור… אף ציינתי, כי על פי חלק משיטות הראשונים, הסיבה לכך שבוני בית חדש, נושאי אישה חדשה או נוטעי כרם היו שבים מהמלחמה, היתה רק בכדי לאפשר לחוטאים לשוב אל ביתם בכבוד, שלא יזרעו הרס בקרב שורות הצבא ויחבלו בזכויות הנחוצות לשם השגת הניצחון בשדה הקרב…
"אתה מבין? עם ישראל מעולם לא נבחן בכשרו הצבאי, אלא בכשרו ברוחני! לא בכמות – אלא באיכות!" אמרתי לו, אבל הוא לא השתכנע. "אתה צודק, כבוד הרב!" הוא השיב, אך מיד הוסיף: "אילו כל אברכי הכולל היו לומדים בשקידה, ניחא, אבל הלא יסכים איתי כבוד הרב, שרבים מהם לובשים לבוש תורני- שמאחוריו אין מאומה!".
לנוכח הדברים, לא יכולתי להישאר שווה נפש. "ישנם הרבה יותר יהלומנים שלובשים בגדים מפוארים, מוציאים מאנשים כספים במרמה, ובסוף פושטים את הרגל- מאשר תלמידי חכמים שלובשים איצטלא דרבנן בלי כל תוכן פנימי מתחתיו!" הכרזתי, ועזבתי את משרדו. באותם רגעים, לא ידעתי עד כמה צדקתי.. שכן שבועיים מאוחר יותר אותו יהלומן פשט את הרגל, והותיר אחריו שובל של בעלי חובות ומשפחות הרוסות…
ועתה נשאל: האם יש מי שמטיל ספק בכך שישנם אנשים שמראם החיצוני מטעה ויוצר רושם שגוי ביחס לפנימיותם? ברור שלא. ובכל זאת, מי הם אלו שמטילים דופי בתלמידי חכמים? אלו שהם בעצמם רקובים מבפנים! אלו שעוטים על עצמם חזות צדקנית, ומתחתיה מעוללים את כל הפשעים שבעולם.
בימים עברו, היתה מחיצה ברורה בין עולם התורה ובין הרחוב. אולם בימינו המחיצה הזו נפרצה לחלוטין! כל מאורע שמתרחש בין כתלי עולם הישיבות- מיד מוצא את דרכו אל התקשורת והעיתונות. הכיצד? פשוט מאוד: אותם יהודים, שכבר נרקבו מבפנים ורק כלפי חוץ משמרים את חזותם- הם אלו שיעשו הכל בכדי להטיל דופי בציבור בני התורה, בכדי להשקיט את מצפונם שלהם הזועק מרה!
לכה דודי נצא השדה
אז מה ביכולתנו לעשות? כיצד יכולים אנו לשנות את פני הדור?
התשובה אחת היא: עלינו להתמקד בעצמנו! להיות בעצמנו יהודים של "והבדילנו", יהודים של "קבעת עיתים לתורה". להתחזק, להתעורר, להתעלות, ובכך- בסופו של דבר תופץ ההשפעה סביב על העדה כולה. אכן, זהו סוד קיומו של עם ישראל- רק בזכות התורה, רק בזכות כך שאנו אנשים אחרים, אנשים של "והבדילנו", אנשים של "קבעת עיתים"! כל אחד מאיתנו צריך לחזק את עצמו, ובמקביל יש ליצור את האווירה שתוביל לחיזוקו של הכלל כולו.
בדיוק כפי שאנו שואלים חבר "מה שלומך?"- עלינו לשאול אותו: "יש לך שיעור?"… אם אנשים היו מרגישים שכשאין להם שיעור יומי בלימוד התורה מתייחסים אליהם כמו למסכנים, לאומללים, הם כבר היו דואגים לקבוע לעצמם שיעור יומי. וכן לאידך גיסא: אם אדם היה יודע שיתייחסו אליו כאל 'מצליחן' אם קבע לעצמו שיעור בדף היומי, הוא היה עושה הכל בכדי למצוא שיעור מתאים…
(מתוך הספר אריה שאג- בין המצרים)