עריסתו של רבינו בעל ה'מחשבת הלוי' ביום ט' סיוון תרצ״ח בפרשבורג רבתי בביתו של אביו הגדול מרן פוסק הדור בעל שבט הלוי זי׳׳ע ולאמו הרבנית הצדקנית מרת רבקה ע״ה. מרן פוסק הדור הגיע להתגורר מווינה עיר מולדתו לפרשבורג לאחר נישואיו בל'
ניסן תרצ״ז להרבנית ע״ה בת הרבני המפורסם רבי מרדכי געלבער זצ״ל מראשי ונכבדי קהילה קדושה פרשבורג ומטובי הקהל שם, שעמד לימין חתנו הגדול בכדי שיוכל להמשיך ולשקוד על דלתות התורה כשאיפתו הטהורה באין מפריע.
ואכן מרן פוסק הדור בהיותו אך אברך צעיר לימים כבר אמר שיעורים ברבים בפני חשובי תלמידי החכמים בעיר הבירה ווינה, והתפלפל עם גדולי הדור שבאו למקום, כשהכל מביעים התפעלות מרובה מהאברך בן העלייה שבוודאי יצמח ויתעבד לאילנא רבבה ועתיד להיות מגדולי הדור הבא. ביום ט' סיון תרצ״ח זרח אור בביתם ונולד בנם הבכור לשמחת לבבם של בני המשפחה. מרן פוסק הדור שהיה בחיר תלמידיו של מרן מהר״ם שפירא מלובלין זי״ע, קרא את שמו חיים מאיר, על שם רבו הגדול, והוסיף את השם 'חיים', על שמו של הרה״ק ר' חיים אליעזר שפירא זצוק״ל בעל 'מנחת אלעזר' ממונקאטש, שנסתלק לבית עולמו כשנה קודם ביום ב' סיוון תרצ״ז, וחותנו הרבני הרב מרדכי גלבר ז״ל נמנה על חסידיו. בהיות רבינו בן מספר חדשים שלח אביו מרן פוסק הדור את הרבנית יחד עם הרך הנולד לבקר בווינה, בכדי להרוות נחת להוריו שהתגוררו שם. מה' יצא הדבר כי חודשים ספורים לאחר מכן נפטר אביו בפתאומיות, ולפחות זכה לראות בעיניו את הדור השלישי.
נס ההצלה
אך לא ארכו הימים ועננים שחורים נראו בשמי אוסטריה הנאצים ימ״ש החלו להשתלט ע ל המדינה, תוכנית ה'אנשלס' יצא לפו על ואוסטריה סופחה לגרמניה. לאחר מכן אף התרחשה 'ליל הבדולח' ופרשבורג שהית ה קרובה לווינה קיבלה בתדהמה את הידיעות הקשות על בתי הכנסת שעלו באש, ועל יהודים שנרצחו בדם קר, כל זאת הביא את מרן פוסק הדור להבין כי הוא חייב לעזוב אדמת הנכר ולעלות לארץ ישראל כפי שהיתה שאיפתו כל הימים. למרות שאיש לא האמין ולא פילל כי תבוא הכלה על יהדות אירופה, צופה כל הדורות העיר את רוחו והרגיש מבעוד מועד באותן שעות המתרגשות ובאות לעולם, וחיזק את לבבו והביאו חי וקיים לארצנו הקדושה על מנת לעשותו בעשרות השנים הבאות מגדל עוז ומגדל אור לרבבות אלפי ישראל.
על מה שהתרחש באותם ימים בפרשבורג נוהג היה לספר מרן פוסק הדור ביום ב' דחנוכה יום הצלתו, יום בו דרכו רגליו ורגלי הרבנית ע"ה על אדמת הקודש. "כאשר עלה בדעתי לעזוב את ארץ העמים ולעלות לארץ ישראל ישבתי ממש בכבודו של עולם, אברך צעיר אחר החתונה בעיר פרעשבורג, ואז כבר הייתי מרביץ תורה לתלמידים, ולרשותי עמדה דירה נאה והכל התנהל על מי מנוחות, ויהי היום, עוד בטרם שהמלחמה הגדולה התפשטה לאירופה, אמרתי לחמי הרבני הצדיק ר' מרדכי גלבר ע"ה, הנני חש ומרגיש שמגיע חורבן לבני ישראל באירופה ואיני רוצה להשאר כאן, ברצוני לעלות לארץ ישראל.
"כולם כאיש אחד הסתכלו עלי כחסר דעה, אמרו לי אשר ידעתי גם ידעתי גם אני, שבשביל לעלות לארץ ישראל צריך אישור (אשרת כניסה – סרטיפיקאט) וכדי לקבלו צריך השתדלות גדולה, כיון שלא היה מי שישתדל עבורי, אמרתי שאעלה ללא אישור, אסע ואכנס לארץ ישראל באניה המפליגה לארץ ישראל. "חותני ע"ה דיבר על לבי, הנך יושב כאן על התורה ועל העבודה יש לך בית וגם תלמידים, ומה לך כי תברח, ואני המשכתי בשלי, אמרתי, ממשמש ובא חורבן על כל אירופה, ודכירנא שחותני טען ואמר, שבק״ק פרעשבורג לא יגיע החורבן, בזכות מרן החתם סופר זי"ע שטמון שם בבית החיים על יד הנהר ששימש כגבול בין אסטרייך לצ'כסלובקיה. אמרתי לו, שגם בפרנקפורט דמיין טמונים גאונים וצדיקים רבים מימות עולם, ומ״מ לא אהני להו לבני ישראל שדרו שם, שכבר כלתה עליהם הרעה.
"ב״ה מצאתי אניית משא שהסיעה משאות לארצינו הק' והצטרפנו לנסיעה זו הרבנית ע״ה וכאשר הגיעה האניה סמוך לחופי ארצינו הקדושה, הורידו אותנו מאניית המשא, והלכנו בתוך הים כששקועים אנו במים עד הצוואר, ושק קטן על שכמינו, ובליל ב' דחנוכה שנת תרצ׳׳ט דרכה רגלינו ע ל אדמת קודש.
ויוותר לבדו
בני המשפחה הפצירו במרן פוסק הדור שהיות ואין בידם אישורים מתאימים לכל הפחות שישאירו את התינוק הרך בפרשבורג בביתם החם של הסבא והסבתא, כי מי יודע אם יצליח עולל רך בשנים זה לשרוד את הדרך המסוכנת. ולאחר תקופה קצרה כשישיגו עבורו אישורים יביאו אותו בצורה מסודרת לארץ ישראל. הדבר לא היה פשוט כלל וכלל, הן זה עתה זכו לבנם בכורם זה, ועתה צריכים להיפרד ממנו לתקופה לא ידועה. אך מרן פוסק הדור חש כל העת שהאדמה בוערת תחת לרגליו, ואם לא יצליח להימלט עתה מי יודע
מה יולד יום. וכך, בלית ברירה נותר רבינו והוא עולל בן שנה וחצי, בביתו של הסבא האהוב רבי מרדכי גלבר וזוג' כשהם מרעיפים עליו אהבה וחיבה ככל שיוכלו ומקווים שעד מהרה יוכלו לעלותו לארץ ישראל בכדי שיתאחד עם הוריו.
אולם רבות מחשבות בלב איש, המצב הלך והידרדר, החייה הנאצית כבר שלטה באוסטריה ועשה בה כבשלה, כשבראש וראשונה הפילו חתיתם על יהודי המדינה בגזירות רעות ומשונות בזה אחר זה. הניסיונו ת להביא את התינוק הרך לא עלו יפה, יהודי פרשבורג כבר היו בתוך לוע הארי, היהודים השליכו נפשם מנגד בכדי להימלט מאוסטריה אך ללא הצלחה מרובה. מרן פוסק הדור וזוג' הרבנית קבעו את ביתם בירושלים, אך כל העת היו שרויים באי וודאות אודות גורלו של ילדם הפעוט חיים מאיר, אותו הותירו מאחוריהם בזירת המלחמה של אירופה המדממת. בשנים הראשונות, עדיין היו מקבלים הימנו פריסות שלום במכתביהם של הורי הרבנית ע"ה שהופקדו לשמור על אוצרם, שכן המצב בפרשבורג היה טוב יותר משהיה בפולין ויתר אזורי הכיבוש. אך בראשית שנת תש"ג, כאשר התהדקה טבעת החנק סביב צווארם של יהודי פרשבורג, נותק גם קשר המכתבים כליל, ולא היה בידיהם שום מידע מן המתרחש שם, קל וחומר שלא קבלו כל אות חיים מבנם.
היו אלו שנתיים וחצי בהן ידעו טלטולי נפש עזים. חוסר הוודאות והדאגה לשלום בנם העולל שנותר בניכר, ועקבותיו נעלמו בסערת המלחמה, כרסמה בליבם של מרן פוסק הדור וזוגתו הרבנית ע״ה בכל פה. מידי יום שישי נוהג היה מרן פוסק הדור לעלות לביתו של כ״ק מהרי״ץ דושינסקיא זצוק״ל ולשוחח עמו בדברי תורה. באותה תקופה היה מחלה את פניו בדמעות כשהוא מבקשו להעתיר בעד שחרור בנו בכורו.
באחת ההזדמנויות אמר לו המהרי״ץ כי יסיר דאגה מלבו, וכי הוא מבטיחו נאמנה כי יזכה לשוב ולהתאחד עם בנו אהובו. שם בעמק הבכא, עבר רבינו לא מעט גלגולים. בשנים הראשונות התקווה הייתה שיצליחו להעבירו אל הוריו שהיו וכבר במקום מבטחים בירושלים, ואכן הסבא ר' מרדכי איתר גויה אחת שהסכימה להבריחו ארצה, ושילם לה הון עתק עבור זה, אולם לתדהמתם אחר ששלשלה את הכסף לכיסה נעלמה ל פתע כלא הייתה. כך שלא יצא הדבר אל הפועל, והוא נשאר בבית סביו וסבתו שדאגו לכל מחסורו, תוך שהם מנסים כל העת לזרז את עלייתו ארצה.
מיום ליום הגיעו השמועות על גורלם של היהודים בארצות הכיבוש הנאצי, והחשש מפני הבאות התגבר. מעבר לנהר הדנובה חנו כבר ימים רבים צבאות הצורר הנאצי, ודומה היה באותה עת כי הונגריה בטוחה יותר מצ'כוסלובקיה והאשמדאי הנאצי יפסח עליה. משכך ראה ר' מרדכי לנכון שלוח את הנכד הקטן בן השלוש למקום מבטחים. הוא צירף אליו את בנו יוסף אליעזר בן השבע, ושלחם יחדיו אל העיירה סומבטהיי הסמוכה לפעסט – חלקה המזרחי של הבירה ההונגרית בודפסט – אל ביתו של הרה״ח רבי יעקב דייטש ז״ל אשר קיבלו בזרועות פתוחות ופרס עליו את חסותו במשך כמה שנים.
אצל הרה”ק מבעלזא
בבודפשט לימים סיפר רבינו כי בעת שעבר כ״ק מהר״א מבעלזא זצוק״ל בהונגריה, בדרך בריחתו ארצה מפולין הבוערת, שהה זמן מה בעיר הבירה בודפסט, ובהיות שהיה הוא ילד כבן שש שהוריו שהו בארץ ישראל ולא ראה אותם מאז היותו בן חודשים ספורים, טרחו להביאו לפני הרבי לברכה, בבואו עורר הדבר תרעומת גדולה אצל המשמשים והחסידים שם, איך הוציאוהו בשעה שכזו כאשר כל הדרכים בחזקת סכנה, וביחוד שהיה בזה סיכון גדול שתתגלה זהותו של מרן מהר״א זצ״ל שעשו הכל כדי להסתירו מידם הארוכה של הצוררים, ״עוד מונח בזכרוני הקולות שהקימו שם״ סיפר רבינו. אולם זכה הילד הקט והרבי בירכו אז, שיזכה לעבור את התלאות בשלום ולהיפגש מחדש עם הוריו בארץ ישראל. ממרחק אלפי מילין בארץ ישראל, עשה מרן פוסק הדור מאמצים נואשים להבאת ילדו ארצה. הוא אף נעזר הרבה באגודת ישראל ובמרכז שלה שפעל בירושלים ובעסקנים אחרים בעולם שינסו לעלות על עקבותיו של העולל האובד.
”מיין פארלוירענע קינד”
לימים כינה מרן פוסק הדור את בנו הגדול רבינו בחביבות, ״מיין פארלוירענע קינד״ {בני האובד}, בהזכירו את אותם ימי אפילה בהם החושך יכסה ארץ, ולמרות כל מאמציו לא יכל לקבל כל ידיעה אודות בנו הקטן, אותו השאיר לשעה קלה בארץ מולדתו, וסערת הימים הפרידה ביניהם למשך שנים רבות וכאובות. ואכן גלגוליו של הילד לא תמו בינתיים, בשנת תש״ד, כאשר התהפכו היוצרות, וחרף התחזיות פנו הנאצים מצ'כיה ופלשו להונגריה שנפלה גם היא שדודה תחת המגף הנאצי, טבעת החנק הגרמנית התהדקה סביב יהודי בודפסט והסביבה, ושוב לא היה טעם להותירו בבית משפחת דייטש שהיתה במקום הסכנה. משכך הוחלט להחזיר את הילדים חזרה לפרשבורג אשר בצ'כיה מקום מושבו של האב – הסב ר' מרדכי גלבר זצ״ל. לצורך כך נמסר הילד חיים מאיר עם דודו יוסף אליעזר, לאחריותה של אשה נכרית שהסכימה תמורת תשלום להעבירם את הגבול בחזרה אל צ'כוסלובקיה, אלא שבאמצע הדרך זיהו אותה הגרמנים כמבריחת גבול והרגוה במקום.
בניסי ניסים הותירו המרצחים הנאצים את הילדים בחיים ונטלום עמם אל בית הסוהר. היה שם באותה עת עסקן יהודי בשם ר' פייבל גרינהוט ז״ל, שניהל באותם ימים מערכת קשרים הדוקה עם השלטונות הגרמניי ם במקום, ומשנודע לו דבר מאסרם השתדל והצליח ברחמי ה' לחלץ את הילדים שכבר היו נתונים תחת ידי המרצחים הארורים.
משנחלצו מהגרמנים ימ״ש נותרו הילדים בודדים ורחוקים מבית ההורים, וכעת אף התרחקו מבית מטיבם ר״י דייטש, כשאף אותה גויה שהיו תחת אחריותה נרצחה, אך ברחמי ה' יהודים טובים המשיכו לעזור להם. בכל האזורים סביבותם שיכלה החרב, יהודי הונגריה נשלחו אז באותם חודשים להשמדה המונית, ואף בצ'כיה נהרגו המונים, אך יד ה' הנחתה אותם בדרך ההצלה.
נס אחר נס
קבוצת יהודים שהבריחו את הגבול בדרך ההררית הקשה בחזרה לצ'כוסלובקיה צירפה אותם אליהם, ילדים צעירים לימים נדרשו לצעוד בדרך לא קלה בתנאים איומים של סכנת חיים ופחד משתק, כשאנשי הקבוצה היו נושאים אותם על כפים בדרך החתחתים. הם הולבשו כנכרים כדי שלא יזוהו, ויחדיו צעדו דרכים ארוכות על הרים וגבעות לעבר הגבול בתקווה להגיע בשלום מקום מבטחים.
בדרכם בהרים סביב צ'כוסלובקיה, שוב אירע עמם נס ומופת. לתקופה קצרה הם קיבלו מחסה בבית חרשות לייצור גז באזור, אך כיון שהיה זה מקום בעל חשיבות כלכלית אסטרטגית מטוסי הלופטוואפה הגרמניים הפציצו את האזור תחת מצב המלחמה שבין המדינות. כשהחלו האזעקות ברחו המקומיים למקומות מבטחים, וקבוצת הפליטים נמצאה בסכנה איומה, אך לפתע הופיעה גויה אחת והראתה להם בונקר מסוים מתחת האדמה מכוסה בפלדה.
הם נכנסו אליו והסתתרו בו משך כל זמן ההפצצות, כשמעליהם רעמו כל העת הפגזים הנאציים שהוטלו בזה אחר זה, בדרך נס לא קרה לאף אחד מהם מאומה למרות ההפגזות הישירות. הם שהו שם ימים מספר כשהם ניזונים בדוחק מהצידה שבידם, אך כולם נותרו בחסדי ה' בריאים ושלמים. גם כשהגיעו סוף סוף לצ'כיה, חיילים נאציים שרצו בכל פינה, הילדים התארחו בדירות שסודרו עבורם, אך החוק הגרמני חייב תחת מצב המלחמה לאחסן בכל בית את לוחמי הצבא, כשגם בדירתם התגוררו במשותף
יחד עם חיילי האס. אס. היה זה מאורע מופלא, כשילדים יהודיים חיו בכפיפה אחת עם חיילי השטן הנאצי, רבינו היה מספר על
זכרון אימת כלי הנשק הגרמניים שהיו בדירה תלויים על הקירות וגרמו לפחד מוות לילדים הקטנים, אך השגחת השי״ת שמרה עליהם, כשלא נודע שהם מזרע היהודים.
עם תום המלחמה, שבו זקנו וזקנתו של רבינו שניצלו מלועו של השטן אל פרשבורג החרבה, שם בחסדי שמים, מצאו לשמחתם את הנכד חיים מאיר ואת ילדם. המשפחה המאוחדת החליטה להתיישב בינתיים בפרשבורג, בה שרידי החרב המעטים ששבו אליה ניסו לשקם את עצמם ולהחיות מחדש את הקהילה החרבה והבוכייה, כאשר במשך תקופה זו מנסה ר' מרדכי ופועל ללא הרף לקבל רישיונות עלייה ארצה עבור בן רבינו ועבור משפחתו. בד בבד, נוגע גם למרן פוסק הדור בירושלים על הצלת בנו, והוא מיהר לחדש את המאמצים להבאתו ארצה .
ברוך מחיה המתים
ואכן בקיץ תש״ו, לאחר אינספור מאמצים ושתדלנות, התבשרו רבינו והרבנית, כי ילדם בן השמונה קיבל את הסרטיפיקט המיוחל. עם הרישיון בידיו הגיע הנער ללונדון תחילה, משם שלחו את תמונתו אל הוריו המאושרים, ע ל מנת שיוכלו לזהותו, אחר שהפעם האחרונה בה ראוהו היתה בהיותו עולל. כעבור שבועות אחדים נסע ארצה בלוויית דודתו מרת פוריס ע״ה. על הרציף בנמל חיפה התרחשה הפגישה המרגשת. ״ההתרגשות היתה גדולה מאוד -העיד לימים רבינו – אבל אבא באותו רגע בחר להתרונן בשבח והודיה
להשי״ת, על כל הניסים שאירעו עמי ועל שזכה לראותני שוב בין החיים. חז״ל אומרים, שכאשר פגש יעקב אבינו את יוסף בנו לאחר עשרים ושתיים שנות ניתוק, קרא אותה שעה קריאת שמע. בכזו בחינה ראיתי את אבא זצ״ל, באותם רגעים נעלים של מפגש לאחר שנות ציפייה ארוכות וקשות״…
מרן פוסק הדור תיאר גם הוא זאת ברשימה מזיכרונותיו: ״ברחמי ה' ניצל גם הוא מגיהינום הזה, וזכינו לראותו כשהוא בן תשע שנים, לא הכיר אותנו ואנחנו לא הכרנו אותו, וברכתי כהלכה ברוך מחיה המתים״
זצ"ל
כתוב יפה מאד. אך בהכירי היטב ממקורות ראשוניים, נוסף כאן הרבה תבלין לתת טעם, לפעמים לא הכל נכון, ולפעמים…
דוגמא: בפרשבורג הוא היה יושב לבד בבית מדרש. שמעתי מהרב אונסדורפר חותנו של השפע חיים, שהוא כנער צעיר והרב ואזנר ישבו לבד בבית מדרש ולא היה שם כולל ולא כלום, אז הרב ואזנר הציע לו ללמוד איתו.
כל זה מבלי לגרוע ממעלתם. ובפרט רבי חיים מאיר שהיה אדם בעל מידות ורגישות לזולת.