מאת: יהושע לייבזון
"ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" י"ט י"ז
זה היה ריב ייחודי, ריב בין אחים על לעשות טוב לאבא שלהם. ריב שתוצאותיו השפיעו מרחוק על מישהו שכלל לא הכירם. קראו את הסיפור שהובא בעלון 'טיב הקהילה' של הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:
צפון תל אביב, שעת בין הערביים. הרחוב הומה וגועש בעת דמדומי חמה של אותו יום כמו בכל יום. התושבים הנכבדים ממהרים בדרכם. הללו חוזרים מעבודתם ועסקיהם, והללו פונים למסעדה ולבית קפה סמוך לארוחה טעימה… או לשאר בילויים שונים. הצד השווה שבין אלו האקדמאים ה'מתקדמים': שדעתם וליבם נתונים בעיקר להבלי עולם הזה, רודפים אחר הכסף והתאוות, ולכודים ברשתו של יצר הרע, המקום ירחם עליהם להשיב ליבם לטוב.
אף אחד מן העוברים ושבים, לא שם לב כמעט לבית הכנסת הקטן שנבנה בהדרו בפינת הרחוב. קומץ קטן של מתפללים החרדים לדבר ה' מנסים כאן בכל הכוח, היום כמו בכל יום, 'לארגן' מנין מצומצם לתפילת 'מנחה-מעריב'. אך לאנשי הרחוב אין זמן להיכנס להשלים מנין, הרי הם ממהרים מאוד… וקשורים בחבלי 'רשת' הסטרא אחרא השולט בהם כאדון על עבדיו! רח"ל.
רב בית הכנסת, יהודי צעיר ונמרץ, שהתיישב בשליחות במקום נידח זה, רק כדי להאיר ניצוץ אלוקי בתוככי החושך והערפל, טורח במאמצים כבירים לטוות קשרים, ולבצע תיאומים בין המתפללים היחידים הפוקדים מדי פעם את בית הכנסת, כדי לוודא מידי יום שאכן יתקיים 'מנין' לתפילה בבית הכנסת.
עוגמת נפש רבה היא מנת חלקו של הרב החשוב, לא קלה היא מלאכתו כלל ועיקר, ואכזבות רבות נכונו לו בדרך קיבוץ המנין. לשם כך הוא נצרך לערוך עבור תושבי השכונה 'לוח שנה' עם ימי ה'יארצייט' של קרוביהם, ולהתקשר עמהם ימים אחדים לפני יום האזכרה, כדי 'להזכירם' על היארצייט הקרב, ולבקשם שמא יואילו בטובם להיכנס לאמירת קדיש… – כך התקיים בקושי רב המניין של 'מנחה מעריב', עם מתי מספר של מתפללים, באותו בית כנסת צדדי שבצפון תל אביב, עיר הבוהמה והגשם…
לפיכך גדלה מאוד פליאתו של הרב באותו יום, כאשר בעודם מתקבצים אחד לאחד, ומנסים בקושי 'לקושש' מנין מצומצם, נראה לפתע בפתח בית הכנסת איש זקן, מתושביה הוותיקים של השכונה התל אביבית. היהודי זה נחשב אמנם כ'מסורתי', לעומת הרבה מתושבי השכונה שונאי הדת, אבל מעולם לא דרך בבית הכנסת, אף לא בימי חג ומועד. הזקן נכנס פנימה, שלף 'סידור' מן הארון, והתיישב על אחד המקומות הפנויים (הרבים…).
הרב נעים ההליכות ניגש לברכו בברכת 'שלום עליכם' בפנים מאירות, ופתח בפניו את הסידור במקום הנכון. את פליאתו לפשר 'ביקורו' המפתיע של זקן זה בבית הכנסת – הוא הסתיר כמובן, ושמח בלבו על הצטרפותו של אדם נוסף במלאכת איסוף מנין.
הזקן, שכנראה כמעט מעולם לא פתח 'סידור', הביט בתוכו כתרנגול בבני אדם… כשאינו מבין מילה וחצי מילה. במהלך התפילה הסתכל מה כולם עושים, והשתדל לעשות גם הוא מה שצריך… כשנעמדו נעמד גם הוא, כשהתיישבו התיישב אף הוא, כשכרעו 'מודים' כרע גם הוא, וכשקפצו 'קדוש קדוש' קפץ גם כן בראש מורם…
אם מתחילה חשב הרב שמדובר ב'אורח פורח' ליום אחד, הרי בימים שלאחר מכן התברר שזקן זה דבק במשימתו החדשה! הוא החל להופיע בשערי בית הכנסת מדי יום ביומו למנחה וערבית, ואף נשאר להשתתף בשיעור הקבוע של 'הדף היומי' שמסר הרב לאחר מעריב, הגם שלא הבין הרבה בלימוד הגמרא.
ערב אחד עם תום השיעור, לאחר שיצאו כל הלומדים, מצאו את עצמם הרב והאיש הזקן יחידים בבית הכנסת, ומאחר שכבר נקשרה ידידות ביניהם, מאז החל האיש להופיע בביהכ"נ, שוחחו מעט יחדיו בחביבות כדרכם של יהודים טובים. במהלך השיחה פתח הישיש את סגור ליבו בפני הרב, ואמר: "בוודאי מתפלאים אתם, מדוע ולמה התחלתי פתאום לפקוד את בית הכנסת מידי יום? הבה אספר לכם דברים כהווייתם!
"לפני תקופה קצרה קראתי לתומי בעיתון היומי כתבה צדדית אחת, שתפסה את תשומת ליבי. סופר שם על איש חרדי, ה"ה הר"ר אברהם רביץ ז"ל, שנזקק להשתלת כליה [ידוע שהנצרכים להשתלת כליה, עדיף שיקבלו אותה מקרוב משפחה, שבאופן טבעי הוא באחוז התאמה גבוה יותר]. להר"ר אברהם היו עשרה ילדים, וכל העשרה כולם רצו לתרום כליה להצלת אביהם הגדול.
"בראותו שאין אף אחד מן האחים מסכים לוותר, וכולם מתעקשים להיכנס לחדר הניתוח ולתרום את כלייתם לאביהם המסור, עלו ובאו למעונו של מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל, שיכריע בין האחים מי מהם יזכה במצווה הגדולה של 'כיבוד אב ואם'.
"הרב אלישיב פסק, שמן הדין ראוי הבן הבכור לזכות במצווה, שכן כולם חייבים בכבודו. אבל 'מהיות טוב', כאשר כל האחים מפצירים ומשתוקקים כל כך לעשות המצווה, אזי אם יסכים האח הגדול, יש לערוך הגרלה בין הבנים כולם, והעולה בגורל יזכה במצווה.
לאחר שהבן הגדול נתן את הסכמתו, נערכה ההגרלה בנוכחות כל הבנים, והנה עלה בגורל הבן הבכור, שלו היתה ראויה המצווה מלכתחילה, ואכן שמח הבן מאוד על שזכה במצווה, והזדרז לתרום את כלייתו להצלת אביו ורפואתו". סיפור זה פורסם בשעתו, ובהיותו איש ציבור מפורסם – הובא המקרה גם באותו עיתון חילוני של הזקן הקשיש דנן, והוא ממש 'נדלק' ונחרד!
המשיך הקשיש וסיפר בפני הרב: "הנה אני עומד כעת באותו מצב עגום. זקוק אני נואשות להשתלת כליה בדחיפות, אך בניגוד גמור לבניו המסורים של הרב רביץ, כל אחד מצאצאי 'מתחמק' בתירוץ אחר… האחד עומד 'בדיוק' לצאת מן הארץ לחופשת סקי בהרי האלפים שבשוויץ… ואילו השני מתכונן 'בדיוק' כעת לקראת התגייסותו למילואים… הבת הגדולה עסוקה מאוד בלימודים שבאוניברסיטה, ואילו הבת הצעירה סתם כך לא 'מתחשק' לה לעבור עכשיו ניתוח שכזה…
"גם במקרה שלי", התאונן הזקן, "התווכחו הילדים ביניהם, אך במקום שיתווכחו מי יזכה במצווה זו, הרי הם מנהלים ויכוח הפוך בדיוק… כל אחד זורק את החובה לפתחו של האחר… כך שנאלצתי בסופו של דבר למצוא תורם חיצוני, בעלות של עשרות אלפי דולרים טבין ותקילין!
"הכתבה הזו", הודה האיש, "גרמה לי 'משבר' גדול. מחשבות והיסוסים רבים התעוררו בליבי, הרי את כל חיי מסרתי בשביל הצלחתם של הילדים שלי! מה לא עשיתי למענם? כל מה שרק בקשו נתתי ביד רחבה! טיולים רבים ברחבי העולם מימנתי עבורם מהחל ועד כלה! עלות לימודים אקדמאים יקרים מאוד, וכן את כל שאר צרכי החיים, מאומה לא חסכתי מהם! את הכל קבלו ממני על מגש של כסף! והנה עתה בהגיעי לגבורות בשנות זקנה ושיבה, עזבו אותי כמעט לגמרי… וכשאני נצרך לעזרתם הרי הם בורחים ומתחמקים ממני…
"לפיכך, בראותי את ההבדל העצום שבין חינוך יהודי שורשי וקדוש, לבין החינוך הכפרני, כשנוכחתי בתוצאות המנוגדות, כיצד מתקיימת לה מצוות 'כיבוד אב ואם' הלכה למעשה! – על אף שבטוחני שהרב רביץ לא 'פינק' את ילדיו בטיסות יוקרה לטיולים בזבזניים בחו"ל וכדומה… – לכן החלטתי לפחות עתה לשנות את דרכי הקלוקלת, וטוב מאוחר מלא כלום!".
מטיב זה המעשה המופלא, למדנו עד היכן מגעת כוחה של מצוות 'כבוד אב ואם', שהשפיעה למרחק רב, ומתוכה הגיע איש ישראל לשוב בתשובה, ולשנות את דרכיו לטובה!
[מתוך 'טיב הקהילה']
לתגובות: [email protected]