"נעשה ונשמע אמרו כאחד"
אנשים מצטטים רבות את הפסוק: "מוות וחיים ביד הלשון ואוהביה יאכל פריה", הם מצביעים על התיבה הראשונה של הפסוק: "מוות" להתריע כי אפשר להרוג עם הלשון, כמה זה נכון. אבל לא פחות – מוכח, בדוק ומנוסה – התיבה השניה של הפסוק "וחיים' ביד הלשון".
הלשון כפשוטה: מילה טובה. או לשונה של העט שכתבה את המכתב לחברה במרחקים שהייתה מיואשת, מצילה חיים.
פעמים ה"גוט שבת" בלילות שבת מחולל פלאות. מעשה שהיה.
וכה סיפר ר' בן ציון.
אברך בישיבת פוניבז', סיים את לימודו בצהרים. הוא ירד במדרגות והבחין כי מישהו דולק אחריו.
הוא סובב את ראשו וגילה את אחד הבחורים שממהר אחריו להשיגו.
הבחור נעצר, נשם עמוקות.
הוציא מכיסו 'הזמנה לחתונה' והושיט לו: "אני מתחתן בשבוע הבא, רציתי להזמין אותך אישית לשמוח איתי".
שתיקה עמדה ביניהם.
האברך הביט על הבחור כמשתומם. כמעט ולא ידע מי הוא, ומה הוא רוצה מאיתו, לא ידע לשם מה הוא בא. חשב לעצמו: יכול להיות שהבחור מחליף אותי באחר, מעולם לא שוחחנו בדברי תורה ולא ישבנו בספסל אחד, הלא הבחור יושב בצדו השני של היכל ישיבת פוניבז'.
הם הביטו זה על זה…
הבחור הבין את מחשבותיו, חייך ואמר: "אין לי טעות. אני מזמין אותך לחתונה שלי, אתה לא מכיר אותי מקרוב, אבל בזכותך ומכוחך, הגעתי עד הלום".
שוב הביט עליו האברך ותמה בכפליים: מה הוא רוצה ממני?!…
הבחור רצה להסביר את עצמו, אך לא יכל לדבר כי התרגש מאד.
הם ירדו יחד בשתיקה בגרם המדרגות, ופנו לצדי הפרוזדור.
היה קשה לו לדבר. הם התיישבו.
הבחור פתח את פיו, והחל מספר בעיניים עצומות מבוישות:
"כאשר נכנסתי לישיבת פוניבז' העמוסה בבחורים, בשועלים ובאריות ובכמות גדולה של תלמידים מכל הסגנונות, בשבועות הראשונים, לא היה מי שהתייחס אלי, הייתי שועל רזה בודד.
יום אחד החלטתי, כי אני עוזב, היה לי מר מאד. משפחתי מצומצמת, המרירות השתלטה עלי, וחשבתי במר יאושי כי אם לא משפחה וגם לא חברים, אין לי מה לחפש בישיבה. השטות עלתה לי מעל הראש (בגיל הטיפש עשרה) במחשבות רבות נוספות שאין צורך להעלותן על הפה. היה זה מתוך כאב לב לא מאוזן.
והנה. בליל שבת, עמדתי עם כולם בתור להתברך ב'גוט שאבעס' מראשי הישיבה. ואני כעלה נובל וכציץ יבש עומד בתוך בליל של בחורים. ואתה. כן אתה! עמדת מאחורי וראית שהצווארון של החליפה שלי לא מסודר, סידרת לי אותו ואמרת בחביבות: "גוט שאבעס" ולחשת לי ככה באוזן: "בחור חשוב כמוך מגיע לו צווארון מסודר…"
זרם של חיים נכנס בי.
כשסיימתי את השורה, יצאתי לכיוון חדר האוכל לסעודת ליל שבת, אמרתי לעצמי אם יש עדיין מישהו שאכפת לו ממני, אני נשאר בישיבה.
בינתיים, ב"ה כבר מצאתי חברים, ובמשך הזמן התעליתי מאד. והגעתי עד הלום".
האברך היה המום. ועיני שניהם דמעו. התערבו שם נצוצי דמעות של בושה, של שמחה, של הפתעה.
האברך הגיע לשמחת הנישואין. ועמד מהצד במשך שעה ארוכה כאשר החתן יצא מחדרו והחברים רקדו סביבו במחול בעוז ותעצומות, משתהה וחושב: מה מילה טובה אחת יכולה לעשות, ומי יודע מה עונשו של המונע מילה טובה מיהודי.
הזוהר הק' מתריע את שמטמין וחוסך מלומר מילה טובה לשכנו, לאשתו, לילדו, או ל… תלמידו.
רבותי. ואין מי שאינו זקוק למילה טובה, ואין אדם שמילה טובה לא מוסיפה לו נשימת חיים.
ר' בן ציון נהג לספר את הסיפור על פרטיו, מידי שנה בתאריך מסוים: לידע ולהודיע.
כך כפי שסיפר ר' בן ציון, וידידיו סבורים כי המעשה היה עמו, אבל העלים וסיפר על אודות אברך. כך או כך, המטרה הייתה ליידע את מי שאינו יודע: אין צורך לחפש במרחקים, אפשר בסביבה הקרובה ביותר – להחיות חיים. ואף להחיות מתים.
"נכנסתי בשעתו כבחור צעיר לישיבת פוניבז'", סיפר תלמיד חכם, "בשבועיים הראשונים למדתי מצוין, אבל היה לי קשה מאד. בשלב מסוים הרגשתי כי אני מתחיל להיאבד בים הבחורים. לא מצאתי את עצמי. יום רודף יום והמים הסוערים החלו לאיים ולשטוף…".
הוא חש כאילו הוא שוחה סמוך למערבולת המים, וכמעט טובע. אבוי.
ואז לפתע הגיעה ספינת ההצלה. והוא סיפר.
היה זה כשבועיים וחצי לאחר תחילת הזמן, בסדר ג'. ניגש אליו ר' בן ציון, שהיה אז בחור חשוב, מבוגר ממנו בכמה שנים, וסיפר לו: "יש לי כאן בעיה קלה בסוגיה. אינני מצליח לסדר לעצמי את המחשבות ולפתור את הבעיה. אולי למדת כבר את הענין. ואם לא למדת, אולי תוכל לסייע לי ותוכל ללבן איתי יחד את העניינים המפותלים מתחילתם. ואולי נלמד מההתחלה את הבסיס של הסוגיה".
ר' בן ציון התיישב לידו והתחילו ללמוד את הסוגיא.
"אני מסביר, ובן ציון חוזר על הדברים שלי, בנעימות ובסבלנות, מנתח פה ושם, ונהנה מאד מההסבר שלי" – נזכר הבחור מאותם רגעים של פתח ההצלה. "בשעה שהסברתי לו כיצד אני מבין את התוספות ודברי הרא"ש, ראיתי כי מרגע לרגע מתבהרת לו הסוגיא טוב יותר, ועוד יותר. וזה נתן לי הרגשה נעימה במיוחד. כאשר נפרדנו הוא הודה לי בשמחה רבה".
"הלילה הזה רומם אותי. ייצב את רוחי התחיל לעצב את נשמתי. ובעיקר, קיבלתי מרץ וחיות, מעוף ורצון עז שמכוחם אני "עף" עד היום הזה, ברוך ה'".
חבר טוב מול היצר הרע
היו צעירים, שניתנה להם תשומת לב, היו להם חברים, אך גם היצר הרע התחבר אליהם, מעט. אחד, אברך בעל מעלה, סיפר:
"בבחרותי אמנם, ישבתי בישיבה, אבל לא הייתי מתמיד גדול, ודי למבין, פטפטתי רבות בשיחת חולין, הראש שלי לא היה בלימוד. ישבתי ממש בצד ליד אחד החלונות הגבוהים של הישיבה בפוניבז', ושם תמיד מצאתי עם מי לדבר ועם מי להתבטל, כן, זה מה שהייתי".
"יום אחד בלי הודעה מוקדמת, בא אלי ר' בן ציון ושאל אותי בעדינות אודות איזו הבחנה בסוגיה הנלמדת. כמדומני שאז למדו מסכת בבא בתרא, הוא דפדף איתי לסוגיה שלמדו באותם ימים בישיבה ועשה את עצמו כמי שקשה לו משהו. שתקתי. אמרתי שאני לא יודע. הוא ניסה להסביר לי פשט, ושאל אותי מה אני חושב על זה, אבל באמת הוא לא רצה לשאול אותי, ולא לשמוע את דעתי בסוגיה, הוא התכוון למשהו אחר, ליצור איתי קשר, לעודד אותי לשבת וללמוד".
"ואז כאשר סיים להציע את הפשט שלו, ביקש שאחשוב על כך האם זה נראה לי. אחר כך הסביר לי בדרכי נועם שצריך לנצל את הזמן, ובפרט את ימי הבחרות, וסיים 'ואם קשה לך משהו בהבנת הסוגיה תבוא אלי, ונדבר בלימוד, כל מה שקשה לך תבוא וננסה ללבן יחד, ואולי נצליח להבין'. זו בעצם הייתה הפגישה האישית הראשונה, עם הרב פלמן".
"אחר כמה ימים שוב ניגש אלי, ושאל שאלה, והסביר את דעתו, ושאל את דעתי האם אני מסכים עמו. הדבר חזר כך כמה וכמה פעמים, ושוב עודד אותי לשאול אותו שאלות בהבנת הסוגיה, לאט לאט התחלתי לגשת אליו ושאלתי אותו, והוא הסביר לי בצורה ברורה את הכל".
"עד שבשלב מסוים, הציע לי ללמוד איתו חברותא בשעות של הצהרים בהיכל הישיבה. וכך מידי יום למדנו כחצי שעה ויותר, הוא היה אז אברך חשוב ואני הייתי בחור צעיר ושובב, והקביעות הזו הייתה לי לכבוד גדול. ומאז נוצר קשר חזק יותר בינינו. הוא היה אומר לי רבות מדברי רבי עקיבא איגר, כי הייתה לו מטרה ללמוד דברים דווקא מהשורש שלהם, ובבהירות כשמש בצהרים. במשך הזמן קיבלתי משיכה נפשית אליו. והעמידני בקרן אורה בכל התחומים".
הטעות שעשיתי ור' בן ציון שילם עליה ביוקר
בעקבות קשריו עם צעירים ממנו, במשך הזמן ניגשו אליו הורים של תלמידים וכן אנשי הצוות עם הצעות ובקשות ללמוד עם בחור זה או אחר, לשכלל אותו בלמדנות והבנה. ולכן גם אחרי נישואיו הוא נצפה כשהוא לומד עם תלמידים, מלבד החברותות הקבועות שרובם היו בחורים מבוגרים מתלמידי הישיבה.
חלפו שנים וכמה הורי תלמידים בקשו ממנו שילמד עם הבן שלהם והם ישלמו לו.
ועל כך סיפר תלמיד חכם, והקדים.
אחרי נישואיו של הגאון הצעיר ר' בן ציון נוכחתי לראות כי לומד לפעמים עם בחורים, סברתי לומר כי הוא לקח את התלמידים בשביל פרנסה, ואכן, זו הנהגה ראויה ואפילו מחויבת – כדי לזון ולפרנס את בני הבית.
אבל, היה לי מעניין ומרתק לעמוד מקרוב על סוד הענין. ובכן.
לאחד הנגידים, היה בן בישיבת פוניבז'. הכרתי את הגביר ואת הבן, שהיה חלש בלימודים.
האב שהכיר את ה'סחורה' שיש לו – את בנו החלש, החליט שכדאי לנסות לשלב את הבן בלימוד ההלכה, כיון שבתחום ההלכה, יהיה לבן קל ומהר יותר האפשרות למצוא 'טעם' בתורה, ועל ידי כך כבר יפציע דרך נוספת – גם לתוך הבנת סוגיות הש"ס באופן כללי.
האבא הגביר, ביקש ממני שאבקש מר' בן ציון פלמן, ללמוד עם בנו.
עשיתי כרצונו, ושידכתי בין הבחור לר' בן ציון.
רצונו של הגביר היה, שר' בן ציון ילמד עם הבן 'יורה דעה', אבל ר' בן ציון אמר כי הוא מתעתד למסור שיעורים על 'זרעים', ולכן יכול ללמוד אתו 'סדר זרעים' מהסוגיות ועד הלכה למעשה, ולאחר מכן כאשר יסיימו 'זרעים' ילמדו 'יורה דעה'.
הם החלו ללמוד. שעה אחת מידי יום ביומו גם בשישי ובשבת. לאחר שבועיים אמרתי לר' בן ציון: "צריך לבקש תשלום על הלימוד הזה".
"אינני רוצה לבקש כסף, אבל אם הוא יתן – אקבל". הוא לא גילה את טעמו מדוע אינו מעוניין לבקש.
כיון שכך כאחראי על השידוך, ניגשתי בעצמי לאבא של הבחור, הגביר, ואמרתי: דע לך שצריך לשלם עבור הלימוד, כי האיש הלומד עם בנך הוא אברך ת"ח שחי בדוחק, ואם הוא מסכים ללמוד עם בנך, ומקדם אותו, חובה לשלם לו.
וכאן עשיתי טעות, במקום לנקוב בסכום, אמרתי לו: "תשאל את ר' בן ציון כמה לשלם לו".
ואכן כך הוא עשה, הוא ניגש לרב"צ ושאל בחביבות "מה המחיר, כמה יעלה לי, לשלם על הלימוד עם הבן שלי?"
ר' בן ציון אמר, כי בשעה שנתן את הסכמתו ללמוד עם הבן לא הייתה מטרתו הכסף, רק כיון ששמע כי הוא חלש בלימודים, לכן הסכים ללמוד אתו 'הלכה' כדי להכניס בו אהבת תורה על ידי לימוד ההלכה בעיון. "משום כך, אני משקיע בו כעת, להראות לו כיצד מהסוגיה מגלים ושואבים את מסקנות ההלכה, ואם כן, לענין הכסף, עשה כהבנתך וכרצונך".
לאחר כמה שנים נודע לי, סיפר המתווך, כי מעולם לא הצביע לשואלים על סכום מסוים, לא היו לו "תעריפי לימוד" עם בחורים. כיון שעיקר הלימוד היה לשם מצוה ללא תעריפים. אבל וודאי שכיון שהיה זקוק נטל את מה שנתנו.
כמו כל גביר וסוחר, הבין אבי הבחור, כי בענייני כסף לא מחביאים אלא מדברים על השולחן, מבקשים או תובעים ללא עדינות וללא בושה.
לכן היה ברור לו כי נושא הכסף לדידו של רבי בן ציון, הוא ענין שולי ביותר. כי הרי הרב פלמן אמר את דבריו בכנות מקסימאלית, שהוא לא חשב בכלל על כסף כאשר התחיל ללמוד איתו וניכרים דברי אמת, וכיון שכך הוא יתן לו משהו סימלי – לכבוד ולהערכה. שהרי אם באמת היה רוצה כסף, היה מדבר ברור. בביזנעס חייבים לדבר. ואם לא, אז לא.
ואכן כך. האב שלח לו מדי חודש משהו סמלי כאות הערכה לאברך תלמיד חכם הלומד עם בנו סדר 'זרעים' בעיון.
הסכום היה, פחות ממה שמקבל אברך סטנדרטי הלומד עם נערים לימוד פרטי.
הצטערתי. הדבר הפריע לי מאד. התקשרתי במיוחד לגביר הנ"ל, ואמרתי לו שזה לא מקובל לתת סכום זעום כזה.
האיש הדף את הדברים: "תשמע טוב, הרב פלמן אמר לי מפורשות כי הוא לא לומד אתו בשביל כסף, אז מה הבעיה?!" ככל שניסיתי להסביר לו שבכל זאת יתן, לא הבין אותי. מה לעשות. לא היה לו בכלל מושג שקיימים בעולמנו אנשים שבאמת מתכוונים לקדם בחורים, בלי להתכוון לכסף, גם בשעה שהם זקוקים לפרנסה ומשוועים לה, וכי אפשר שלא לחשוב על הכסף כאשר באמת זקוקים לכסף?! ו"אם הוא אומר כי הלימוד אינו למטרה של ממון, מה פתאום שאני אזרוק כסף לפח?! מי שזקוק לכסף, רוצה ומבקש כסף", ולא הסכים לשלם כדת וכדין.
בינתיים רב"צ למד עם הבן וקידמו במשך רוב חודשי החורף. הבחור התעלה מאד וקיבל 'טעם' בלימוד. ואכן, לא הפריע לו לרב"צ הנושא הממוני. וכפי שאמר.
מתי עמדה לי דמעה בעיניים? מספר בעל המעשה.
היה זה ממש בערב יום טוב של חג הפסח אחרי טבילת מקוה, פגשתי את רבי בן ציון בדרך לתפילת מנחה. שאלתי אותו: כיצד הלימוד עם הבחור?
"אני חושב שקיבל טעם בלימוד, ברוך השם" זו הייתה התשובה.
ביקשתי ממנו להתעכב, ואמרתי לו נחרצות: כבוד הרב, בימי הקיץ אין לכם להמשיך איתו את הלימוד, אלא רק עם האבא ישלם יותר. ואני אקבע עם האבא קודם לכן דברים ברורים לגבי הסכום.
אך רבי בן ציון הגיב לי בהחלטיות: "אינני רוצה שהנושא של הכסף יהיה כאן שיקול".
משום מה, בלי להתכוון, נצנצה לי דמעה בעין, ונפרדתי ממנו. רציתי להישאר ולנגוע בגלימתו הנקייה (תרתי משמע) לכבוד חג הפסח. גם אני הרי בן של גבירים…
הבחור ההוא, שקיבל טעם בלימוד בתחילת אותו קיץ, התחתן והיה לאיש. ילדיו כיום, תלמידי חכמים יקרים – שגם להם 'טעם בלימוד'. והסבא שלהם שנמצא בעולם האמת יודע שם, ומתחרט: אילו הייתי יודע להכיר טובה מינימלית לתלמיד חכם שעשה למעני ולמען צאצאי, למרות שחי מתוך הדחק, עד כמה זכות הייתה יכולה להיות לי. אבל כבר מאוחר.
(מתוך ספר 'ללא שם')