הרה"ח ר' אשר קובלסקי שליט"א
"על פי הדבר אשר יגידו לך" (י"ז, י"א)
אחד המראות המלבבים המלווים את עם ישראל מאז היותו לעם, הוא המראה של המוני בית ישראל העולים ובאים במעונותיהם של רבנים וצדיקים, משתוקקים לראות, לשמוע, להתברך, לקבל עצה טובה. מכל ערי הארץ בכל מקומות מושבותיהם, נוהרים יהודים למורי דרכם ומאירי נתיבותיהם. גם כשהדבר כרוך בנסיעות ארוכות, או מצריך מאמץ רב – בכל זאת, אלפים אלפים עומדים בתור, לפעמים ממתינים שעות, מבקשים להיכנס, לדבר, לראות, לשמוע, לקבל.
הדבר מרגש, המחזה מעורר התפעלות: אנשים חכמים ונבונים, שמים את כל הבנתם בצד, מדלגים באלגנטיות מעל תבונתם האישית, ומבקשים לשמוע דעה אחרת – נותנים לה להכריע. לא מעט פעמים, ודווקא בצמתים מכריעים וגורליים, יהודים מקבלים חוות דעת מנומקות מאנשי מקצוע מובחרים – אך לא מחליטים על פיהם. הם מסכמים את כל המידע – ועולים לשאול את רבם ומאורם, והוא המכריע בעבורם.
זה מחייב התבוננות, מעורר שאלה: מהו אותו כח, שמושך את כולנו לבתי רבותינו? מהו אותו קסם מגנטי נדיר, שמעמיד את האנשים בתור לפני דלתו של רבם? מה עומד מאחורי ביטול הדעה האישית לחלוטין, לטובת האזנה וציות לדעת תורה?!
פרשת השבוע מגלה את הסוד הזה, חושפת את כוחה של אמונת צדיקים. 'אמונת צדיקים' – זהו מושג מרומם, שתי מילים שמקפלות בתוכן את מקור האנרגיה של העם היהודי, למרות כל מה שעובר עליו, למרות ההתמודדויות המשתרגות על צווארו, על אף כל הקשיים שהם מנת חלקו – ברוחניות כמו בגשמיות.
אלפי שנים מתגלגל העם היהודי בגלות, עובר אין סוף רדיפות ועינויים, השפלות וגזירות. לצידם, בכל בוקר מתחדש היצר הרע, מהרגע בו נפקח את עינינו הוא כבר כאן, ותירוציו עמו – להקשות עלינו את החיבור לאבינו שבשמים, לעשות הכל כדי לאבד אותנו משני העולמות גם יחד, להכביד על כל קיום מצוה, להפוך כל עבירה לחשוקה וחביבה. מול כל אלה, ניצב לו היהודי כמעט לבדו, סביבו יהום הסער, ואנה הוא בא?
אמונת צדיקים, ההקשבה למאורי הדור, הציות המוחלט להוראות המתקבלות מגבוה, ההליכה העיוורת אחר ההנחיות אותן אנו מקבלים מרבותינו – הם שעומדים לנו, מיישרים את דרכנו, נותנים לנו את הכח לעבור, להחזיק מעמד, ולהמשיך קדימה בעוז ובעוצמה. כי כשהכל אבוד, כשהבלבול גובר, כשהאופק נראה חשוך – – –
אז נכנס היהודי לרבו, שוטח את לבו, ויוצא מחוזק, לבו מאיר. בכל רגע קשה או מטלטל, בכל התלבטות קורעת לב כמו שאלה הלכתית סבוכה, בכל מצוקה רוחנית, אישית, רגשית או גשמית – פונה היהודי לרבו ונענה בזרקור מבהיק, שעושה לו סדר, שנותן לו את התשובה הנכונה, שמנחה אותו בדרך הנבונה, שמוביל אותו ליעדו בצורה רגועה ומאושרת.
וזה עובד, זה עובד בצורה מדהימה. לא תמיד מיד בהתחלה, לפעמים זה לוקח זמן, לפעמים – לא מצליחים להבחין או להבין את עומק דברי הרב או הצדיק, לפעמים – גם לאחר זמן לא מצליחים לפענח. אבל דבר אחד בטוח: כשצועדים לאור האמונה החזקה הזו – מחזיקים מעמד. כשלא מאבדים את האחיזה מהצדיקים שבכל דור – מסוגלים להתמודד. כשפועלים לאור אמונת צדיקים – מצליחים ומתפתחים.
את פרק ל"ו בתהלים פותח דוד המלך בתיאור קשה של המצב בעולם. הוא מתאר כיצד יראת שמים פסקה מן הארץ, אין מצפון, אין סדרי עדיפויות, הרוע שולט וקורע לגזרים כל לב טוב, מעמיד את האנשים הטובים בעולם בהתמודדות קשה ואכזרית. ואז, הוא מציע הצעה כדי לשרוד את כל אלה, וקובע: 'כי עמך מקור חיים באורך נראה אור!' – להידבק בבורא עולם – בחכמים ובתלמידיהם, להתקרב אליהם, לדבוק בהם, ולהאיר את החיים באור יקרות ששומר עלינו בכיוון הנכון, נותן כח לשרוד ואף להתעצם.
בעזרת התובנה העמוקה הזו, נוכל להבין גילוי מרעיש שכתב הרה"ק בעל ה'שם משמואל' זי"ע, כשהוא מתבטא במילים קצרות ועוצמתיות שמזעזעות כל לב יהודי: 'עיקר היהדות היא להיות האדם בטל לדעת תורה וחכמיה… וזה שווה יותר מהכל!' – אלו מילים חד משמעיות, ברורות ונוקבות, המגלות:
יש בתורה מצוות, מנהגים, סגולות, הלכות, עניינים. עושר אינסופי של ידע והכוונה, כלים לחיים וסודות כמוסים. אבל העיקר, העיקר בכל אלה –
לחיות באמונת חכמים ברורה, חדה, חותכת. לדעת ולהאמין בכוחם של צדיקים, לפנות אליהם, להישען עליהם, לפעול באמונה תמימה על פי הוראותיהם המדוייקות, בלי שאלות, בלי הרהורים, בלי ערעורים. זו הנוסחא ואין בלתה, זו הדרך ואין אחרת להצליח לחיות על פי התורה, להתמודד עם הנסיונות, לנצח את היצר ולהתפתח בכל העוצמה.
הבה נתחזק במידה זו של אמונת צדיקים וחכמים. זה לא מקטין אותנו, זה לא ממעיט מכוחנו ומעוצמתנו – ההיפך, זה מה שנותן לנו כח, מטמיע בנו עוצמה. ככל שנתחבר לצדיקים, ככל שניצמד להוראותיהם בלי שאלות, ככל שנכריע את חיינו על פיהם – כך נזכה שחיינו יהיו מאירים ובהירים, נטולי בלבולים ונסיונות, מלאי כח ועוצמה, 'באורך נראה אור!'
ההוראה הברורה שהצילה חיים!
היה זה בשנות האופל, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. ובני ישיבת מיר נמלטו על נפשם. גולה אחר גולה גלתה הישיבה המפוארת, עד שהתמקמה בעיר שנחאי שבסין, שם מצאו בני הישיבה מנוח לכף רגלם, והקימו בה מחדש את היכל הישיבה, שבים לשקוד על תלמודם כמימים ימימה.
אך לא ארכו ימי הטובה. העולם כולו הפך למאכולת אש ענקית, 'מלחמת עולם' – כשמה כן היא, מקיפה את כל היושבים על פני כדור הארץ. היפנים שנלחמו בכוחות הברית נלחמו באותה עת גם בסין שכנתם, והחלו להמטיר על שנחאי הפצצות כבדות ממטוסים רבי עוצמה.
העיר שנחאי – הגדולה ביותר בסין באותם ימים, הפכה למנוקבת ככברה מההפצצות הרבות. מדי יום ביומו פרצו לשטח האווירי של סין מאות מטוסים יפניים, והשליכו מאות טונות של חומר נפץ על כל הנראה תחתיהם. הפחד והאימה שלטו ברחובות שנחאי, עיר התעשיה והמסחר שותקה כליל…
בני ישיבת מיר, שנמלטו לשנחאי מתוך פחד ואימה, גילו כי הרעה רודפת אחריהם. גם במקום מושבם החדש לא שקט, מדי יום ביומו הם עדים להפצצות כבדות, שרק בנס מדלגות על בנין הישיבה, אך מי יודע עד מתי. בישיבה החל דיון סוער, תלמידים רבים צידדו שיש להימלט לאזור כפרי הררי, כדי להצליח לשמר את הישיבה ואת בניה – תלמידיה.
ההתלבטות היתה קשה. מחד גיסא, בני הישיבה כבר נמלטו על נפשם פעם אחת, הם חשים חלשים מדי מכדי לצאת למסע בריחה נוסף. עד שהישיבה הצליחה להתמקם ולהיבנות מחדש – שוב לברוח אל הלא נודע? מאידך גיסא – הלא המצב הנוכחי הוא בגדר 'פיקוח נפש', הפצצות מוטלות מכל עבר מסביב, רק בנס בניין הישיבה לא נפגע עדיין. הלא זו העת לקום ולברוח ממקום מועד לפורענות!
את ההתלבטות הקשה והגורלית, העוסקת בחיי אדם, הטילו בני הישיבה לפתחו של המשגיח, הגה"צ רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל. בטוחים בכח התורה העצום שפיעם בו, נשענים על קומתו הרוחנית הדגולה, פנו אליו בני הישיבה וביקשו את עצתו ותשובתו. האם לברוח להרים – להציל חיים, או להישאר במקום – ולקוות לטוב?
רבי יחזקאל כינס את בני הישיבה כולם, ונשא בפניהם שיחה נרגשת. הוא תיאר את ההתמודדות הקשה, הסביר את הצדדים לאשורם, למען יהיו ברורים צדדי ההתלבטות. ואז, פתח מדרש תנחומא בפרשת נח, והקריא מתוכו את הבטחת הבורא 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך…' – המבטיחה את המשך קיום התורה בעולם, כשהמדרש מתאר שבורא עולם קבע כי תמיד יישמע קול התורה בעולם, ובורא עולם ישמור את הישיבות בהן נישא קול התורה מכל משחית ופגע רע…
'זכינו' – הרעים רבי יחזקאל בקולו, 'זכינו שהישיבה מוגנת בכח אותה הבטחה של בורא עולם. אך הבטחה זו כוחה יפה כל עוד הישיבה מתקיימת, בלי שינויים, בלי תזוזות, בלי נדודים נוספים. אם ניטול את מקל הנדודים ונעבור כמה ימים ושבועות בדרכנו לכפרים, עד שנתמקם, עד שנתייצב – בינתיים הישיבה לא תתפקד, ולא נחסה תחת אותה הבטחה נצחית, חלילה!
לפיכך', המשיך רבי יחזקאל, 'דעתי היא להישאר כאן, כמו שאנחנו. כל עוד הישיבה חיה וקיימת ללא שינויים, פועלת כמימים ימימה, יש לנו הבטחה אלוקית המגינה עלינו. כל שינוי מסכן אותנו, מותיר אותנו ימים ארוכים ללא הגנה. הבה נמשיך במתכונת זו, כך אנחנו במרחב מוגן תמידי!' – קבע רבי יחזקאל, והותיר את כל בני הישיבה בפיות פעורים…
לאחר ההחלטה האמיצה, שררה סערה בקרב בני הישיבה. האימה היתה מוחשית, הפחד אכל בכל לב, אך בכל זאת – בני הישיבה החליטו להאמין באמונה תמימה בדברי המשגיח, ונותרו רגועים ושלווים, בטוחים כי לא יאונה להם כל רע.
והחלטה זו של המשגיח, שנראתה אז כתלושה מהמציאות – להישאר בעיר מופצצת ומאויימת במקום לברוח למקום מבטחים – הוכיחה את עצמה. ההיצמדות להוראת המשגיח התבררה כנכונה, כשהזמן חלף ושנחאי וסביבותיה – כולל ההרים והכפרים הופצצו כל העת, ורק בבנין הישיבה לא נפגע איש. עד לתום המלחמה הוסיפה הישיבה להתנהל בשנחאי, ומה שמגן עליה – זו אותה הבטחה אלוקית שחשף רבי יחזקאל בדבריו החוצבים…
וסיפור זה, שהובא כאן מספר הזיכרון לרבי יחזקאל, כי מי שצמוד להוראות מוריו ורבותיו, זוכה לחיים אחרים, רגועים ושלווים. מי שדבק בהנחיות אותן הוא מקבל, ומיישם אותן אחת לאחת – זוכה להינצל, זוכה לשרוד. מי שלא מפקפק, מי שלא מהרהר, מי שמציית באופן מוחלט – מגלה כי זו הדרך הטובה והמשתלמת ביותר.
הבה נאמץ את הדרך הזו, את מסלול החיים הזה. לא תמיד אנו מבינים הכל, לפעמים ההוראות נראות מנותקות מהמציאות חלילה. אך תמיד תמיד – בסופו של דבר הוראת גדולי התורה היא הנכונה והצודקת ביותר, הנחיותיהם הברורות הן המובילות את כולנו לחיי אושר ושלווה!
עיסקה כושלת – משתלמת…
הרה"ח ר' חנוך העניך אירנשטיין זצ"ל היה סוחר מצליח, ששמו יצא למרחוק בערי פולין וגלילותיהן. הוא היה חסיד גור נלהב, דבוק בלב ונפש ברבו, הרה"ק בעל ה'שפת אמת' זי"ע. ר' העניך לא סגר עיסקה בלי לשאול את פי הרבי, לא מכר ולא קנה בלי להתייעץ. הוא הרבה לפקוד את מעון הרבי וליטול עצה וברכה, ועסקיו שגשגו בהתאם – עד שהחזיק שתי חנויות פעילות ורווחיות מאוד בוורשא – בירת פולין.
ביום ה' בשבט תרס"ה כבה המאור הגדול, ור' העניך התייתם ממורו ורבו ה'שפת אמת' זי"ע. בנו של ה'שפת אמת', בעל ה'אמרי אמת' זי"ע מונה לרבי, ולמרות הקושי הנפשי הכרוך בכך – דבק ר' העניך ברבי החדש, והתחזק באמונת אומן באמונת צדיקים בו. מעתה, הרבי ה'אמרי אמת' היה כתובתו הבלעדית בכל שאלה, אליו נסע ר' העניך, ובפניו שטח את שאלותיו ולבטיו.
ביום מן הימים, הזדמנה לו עיסקת ענק – לרכוש מפעל זכוכית רחב היקף, להשקיע בו הון תועפות, ולהפוך לספק זכוכית גדול. היו כאלה ששללו את העיסקה, סברו שמדובר במפעל כושל שעתיד לפשוט רגל. ר' העניך לא מקבל החלטה על פיהם, הוא שואל את הרבי, ורק הרבי יכריע!
'זו עיסקה טובה עבורך!' – קבע ה'אמרי אמת', ור' העניך, כחסיד שאינו שואל שאלות, הלך וביצע את העיסקה. הוא מישכן עסקים נוספים שהיו לו, גייס כל הון אפשרי ורכש את המפעל – כעצת הרבי. כשהמפעל עבר לרשותו, הסתבר שמדובר בעיסקה גרועה וכושלת במיוחד, ועד מהרה המפעל פשט רגל, מותיר את ר' העניך תחת הררי חובות ומשכונות…
התברר לו שעיסקה זו – בה השקיע את כל הונו, היתה בעצם נפילה כלכלית אדירה. למרות זאת, התחזק ר' העניך באמונת צדיקים, ודווקא באותו שבוע – נסע לרבו לשבת, לשהות בצילו, להתחמם לאורו, להתחזק לנוכח הקושי העובר עליו. ה'אמרי אמת' ידע את הקורות במפעל הכושל, ידע גם שר' העניך ביצע את העיסקה על פיו, וקיבל את ר' העניך בחביבות רבה, לנוכח המשך אמונתו ודבקותו על אף הקשיים הרבים שהפכו מנת חלקו.
מצבו הכלכלי של ר' העניך, ידע ימים טובים מאלה. בלית ברירה, הוא החל לחסל את עסקיו, פרע את חובותיו, השיב משכונות שהיו ברשותו, והחליט לחפש אופק חדש לחייו. בעצת הרבי – כמובן, החליט לפתוח פרק חדש בחיים, ועלה לחונן את עפר ארץ הקודש…
בחלוף תקופה קצרה, עלו ר' העניך ובני משפחתו לארץ ישראל. היה זה רגע לפני ששערי פולין נסגרו, ומאות אלפי יהודיה נטבחו על קידוש ה'. ר' העניך ובני משפחתו ניצלו מן התופת, נמלטו מידם האכזרית של הגרמנים הרשעים, בזכות העיסקה הכושלת – שהמיטה עליהם אסון כלכלי כבד, וגרמה להם לשנות מסלול בחייהם ולעלות לארץ…
ר' העניך היה מהבודדים ששרדו מהעיר בה התגורר. הוא שרד – לא כי תבונתו עמדה לו, הוא שרד – לא כי הצליח לברוח בזמן, הוא שרד – לא בגלל קשרים או כישורים מיוחדים. הוא שרד רק בגלל השינויים בחייו שהוטלו עליו כתוצאה מאותה עיסקה שביצע בעצת הרבי, שבדיעבד התברר שהיתה זו עיסקה שהצילה חיים!
וסיפור זה, אותו סיפר הרה"ק בעל ה'בית ישראל' מגור זי"ע, ואת פרטיו ביררנו מפי נכדיו של ר' העניך, מאיר לנגד עינינו מסר מטלטל: פעמים רבות לא נוכל להבין את הוראות הצדיקים, את עצות החכמים. לפעמים נחשוב או נהרהר כי תשובתם אינה מובנת, טעמם אינו ברור, הוראתם נראית כלא הגיונית…
ובכל זאת, הדרך הנכונה והטובה היא להיות צמוד להוראות. לא להרהר, בוודאי שלא לערער. פשוט לעשות, לקיים, לציית. בדרך כלל – ברבות הימים נגלה בעצמנו כמה היה זה חכם, ועד כמה ועיני החכמים הרחיקו ראות הרבה יותר מעינינו, וגם אם לא נגלה זאת – לפחות נדע שעשינו את הדבר הנכון, ושמרנו על חיינו שפויים ויציבים.
הבה נתחזק באמונת צדיקים, נפעל על פי הוראות החכמים, בכל מצב, בכל מחיר, בכל התמודדות. רק השמירה בקפדנות על קיום דבריהם, רק ההיצמדות להוראותיהם באופן מוחלט – הן השומרות עלינו, מעניקות לנו כוחות ויכולות, ומצעידות את חיינו על מי מנוחות מתוך רוגע ושלווה!