הרב בנימין בירנצוויג
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים ט"ז, י"ח).
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – וכבר מקשים העולם, למה כתב בלשון יחיד "תתן לך"? ובזה מבארים כי כל אדם ותכונותיו ואופיו היחודיים לו, ואחד לא יכול למדוד את הנהגותיו של חברו כי הוא שונה ממנו, ולכן שופטים ושוטרים תתך לך – אתה לפי תכונותיך תתן לעצמך גבולות וסייגים, אבל אל תתן לחבר שלך שוטרים הערות וסיגים, אתה אף פעם לא יודע מהם דרגותיו ומהם תכונותיו, ואין לך לשפוט אותו לפי מעשיך ותכונותיך אלא לפי מעשיו ותכונותיו.
בזה גם נראה דיוק לשון הפסוק "תתן לך" מה זה תתן לך? תתן לעצמך!? צריך להיות כתוב 'שים לך' או 'תעמיד לעצמך', מה זה הלשון 'תתן לך'? אלא שעל זו הדרך אפשר לומר בדרך דרוש, שהכונה שהוראות ופקודות של שוטר תתן רק לעצמך, לחברך אל תתן הוראות של שוטר, הוא שונה ממך ואין לדון אותו לפי מדתך ותכונתך, אולי יש לו את הסיבות שלו או המפריעים שלו!? תנסה לתקן את עצמך ואז ממילא גם חברך יהיה יותר טוב.
מזה נלמד כלל יסוד! כל אחד והתכונות והמעלות או החסרונות שלו, אדם חושב שהשני כמוהו, ויש לדעת שלכל אדם תכונותיו ואופיו, ואין לו לדרוש מהשני להיות כמוהו!!! אף פעם א"א להכנס לתוכו של חברו ולהבין מדוע וכיצד עשה כך וכך? תמיד תדון לכף זכות.
להמחשת רעיון זה הביא הגה"צ ר' אלימליך בידרמן שליט"א את המעשה של נפוליאון:
נפוליאון שהיה שליטה הדגול של צרפת ובשלב מסוים שלט ברוב חלקי היבשת, הסתתר פעם מאימת הרוסים שחפשו אחריו, ומצא מסתור בביתו של יהודי.
וכששמע היהודי שהרוסים מתקרבים לביתו בחיפושם אחרי נפוליאון, מיד קרא לנפוליאון והחביאו מתחת לעשרה מזרונים כבדים.
החילים הרוסים נכנסו לביתו של היהודי והתחילו לחפש בכל פינה וחור, עד שהגיעו לחדר עם המזרונים, ואז התעורר חשדם שמישהו מתחבא שם, וכך התחילו בצעקות להוריד מזרון אחר מזרון, עד שהגיעו למזרון האחרון, ואז משום מה היה נראה להם שאין אף אחד וחבל להתאמץ עוד ונפוליאון ניצל בנס.
אחר שעזבו החיילים הרוסים את ביתו של היהודי, יצא נפוליאון ממחבואו והודה ליהודי מקרב לב. לפני שיצא מביתו של היהודי, שאלו היהודי: כיצד הרגשת כשהורידו מזרון ועוד מזרון מהערימה והגיעו ממש למזרון שלך!?
חצוף מחוצף! צעק נפוליאון ליהודי, ככה מדברים לקיסר? מיד שלח לקרוא לחייליו שיקחו את היהודי לתליה בגרדום!
היהודי הובל אומלל לחדר הגרדום, וכרכו את חבל התליה מסביב גרונו, ואז….. ברגע האחרון הגיעה פקודה מנפוליאון להתיר את החבל ולהביא את היהודי לפניו.
אמר לו נפוליון: שאלת איך הרגשתי כשכבר הורידו את המזרון שלפני האחרון? הנה, ככה הרגשתי. בדיוק כמו הרגשת רגע לפני התליה בגרדום, 'פחד מות'!!!
בזה רצה נפוליאון להסביר ליהודי שיש דברים שא"א להעביר ולהרגיש. מה השני מרגיש בכל דבר זה א"א להבין, רק כשתהיה ממש במקום של השני אז תוכל להבין, וזה מה שאמרו חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" והכונה עד שתהיה ממש במצב שלו, שאל"כ איך תוכל לדונו להעיר לו ולשופטו?!
הגה"צ ר' אלימלך בידרמן שליט"א ביאר את האפשרות להגיע למצב של לא לדון את השני עד שתגיע למקומו, והוא סיפר על אחד שהגיע לשען עם מחוגי שעונו, וטען לשען שהשעון שלו עצר מלכת, שאל אותו השען היכן השעון עצמו? אמר לו אותו אחד, השעון בסדר הבעיה היא במחוגים, אמר לו השען 'את הקפיץ מתחת'? צעק אותו אחד 'מה לי ולקפיץ'? אמר לו השען 'תחזיר את המחוגים ותמתח את הקפיץ והשעון יחזור לעבוד'.
כך היא ההנהגה אצל בני אדם, בכל קלקול מיד רואים חסרון כאן ושם ואצל השני ואצל פלוני, את עצמם הם לא בודקים, אם היו מותחים את הקפיץ שלהם, הכל מסביב היה הולך רגיל ולא היו שום חסרונות.
אין לאדם לנסות לתקן את העולם לפי המשקפיים שלו! כי כל אחד ומצבו הוא, הוא צריך לתקן אצל עצמו את הטעון תיקון וממילא הכל יראה טוב, ולא ינסה תמיד לתקן את חבירו אלא אם באמת יוכל להגיע למקומו.