מדיני השליחות לעשיית 'עירוב תחומין'
* אם אדם שלח שליח לעשות עבורו 'עירוב תחומין' במאכל מסוים, והשליח עירב במאכל אחר – העירוב אינו חל, כיון שבזה שהשליח שינה מדברי המשלח, 'עקר' את השליחות, והיא בטֵלה.
* מי ששלח שני אנשים לעשות עבורו עירוב תחומין; והאחד הניח את מְזון העירוב בדרום (לדוגמה), והשני הניחו בצפון – הריהו נידון ב'חומרות' של שני העירובים.
* חרש, שוטה, או קטן, אינם יכולים לשמש כשליח לעשיית עירוב תחומין; ואף אם המשלח רואה מרחוק שהם מניחים את מְזון העירוב במקומו, אין העירוב חל.
* חכמינו ז"ל אמרו: "חֲזָקָה, שליח עושה שליחותו". לדעת השולחן ערוך, ניתן לסמוך על חזקה זו רק בנוגע לאיסורים דרבנן; ולדעת הרמ"א, בשליחות שבמידה ולא בוצעה ייכשל המשלח באיסור, ניתן לסמוך על החזקה אף בנוגע לאיסורים דאורייתא.
* מי שעשה 'עירוב תחומין' באמצעות הנחת מְזוֹן שתי סעודות, ובזמן 'בין השמשות' הוא שוהה במרחק של יותר מ'תחום שבת' ממקום השביתה – העירוב אינו חל. ואם הוא שוהה בזמן בין השמשות בתוך ה'תחום' של ביתו – הריהו 'קונה שביתה' בביתו. ואם שוהה מחוץ לתחום ביתו, אינו קונה שביתה אף במקום זה; אך אם הניח את מְזון העירוב באמצעות שליח, בשעת הצורך ניתן להקל שקונה שביתה במקום זה.
'קניית שביתה' באמירה בלבד
* ההולך בדרך בסמוך לכניסת השבת, הקֵלוּ עליו חכמינו ז"ל, שיכול 'לקנות שביתה' במרחק של עד אלפיים וארבע אמות מהמקום שבו הוא נמצא, באמירה בלבד, למרות שאינו נמצא במקום השביתה, ואינו מניח בו מזון. וטעם הדבר, מפני שהוא יגֵע בדרך, ולא אבו להטריחו להגיע למקום שביתתו לפני שקיעת החמה; וכן, רוב ההולכים בדרך אין המזון מצוי ברשותם. ונחלקו הפוסקים אם צריך לקבוע מקום כלשהו, ולוּ סנטימטרים ספורים, בתוך השטח, אשר יהווה חלק מארבע האמות של מקום השביתה. ולא הקלו חכמים בדבר אלא כאשר יש באפשרותו להגיע למקום השביתה לפני שקיעת החמה; ואף אם האפשרות להגיע למקום השביתה היא רק על ידי ריצה מהירה, או נסיעה מהירה מאוד ברכב שברשותו.
* מי שטרם הולך בדרך, אך 'החזיק בדרך' – הריהו נחשב כהולך בדרך, ויכול לקנות שביתה ללא שהייה במקום שביתתו, וללא הנחת מְזון שתי סעודות במקום השביתה. ואף אם רק ירד מקומת ביתו העליונה למטה על מנת לצאת לדרך, וטרם יצא מהחצר, כבר נחשב כמי שהחזיק בדרך.
* מי שהחזיק בדרך וקונה שביתה במקום אחר, אינו צריך לומר: "שביתתי במקום פלוני", אלא דַי במחשבה שרצונו לקנות שביתה במקום פלוני. וכל שכן ה'קונה שביתה' על ידי שהייתו במקום השביתה בשעת 'בין השמשות'. וההולך בדרך, ואינו מתכוון לקנות שביתה במקום אחר, קונה מאליו שביתה במקום שעומד בו בזמן בין השמשות, דהיינו, אף ללא מחשבה שרצונו לקנות שם שביתה.
* הנמצא בביתו, ואין ברשותו מזון המספיק ל'עירוב תחומין', ואין באפשרותו לרכוש מזון בכמוּת זו – יש אומרים שיכול לעשות עירוב באמירה בלבד; אך רוב הראשונים חולקים על כך, וכן הלכה.