בהלכות הנלמדות היום בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים' (הלכות רכילות כלל ו סעיפים ג-ד) עוסק ה'חפץ חיים' באיסור לחשוד באדם מישראל ולהחזיקו כרשע כל זמן שלא נודע הדבר בבירור, וכותב כי על כך נאמר 'בצדק תשפוט עמיתך'.
הדוגמה שמביא לכך ה'חפץ חיים' היא – "כגון שמחזיק ה'ארענדע' [-חכירה] משר, וסילק אותו השר, ולא נודע לו אם אחד הלשין עליו או שהשר מצד עצמו העבירו, וכיוצא בזה, אסור לו לחשוד לאחד מישראל…". וכיון שנקט ה'חפץ חיים' בדוגמה זו, שכנראה הייתה שכיחה באותם ימים, חפץ גם להראות בבירור כיצד היצר מטעה בזה בני אדם, ומביאם לחשוד בחבריהם, בזמן שגם מצד ההיגיון ניתן לדונם לכף זכות, וכך גם להביאם לאיסורים נוספים כשנאה, נקימה ונטירה ומלשינות. ומוסיף כותב: "ואצייר בזה שני ציורים קטנים, מה שמצוי בעוונותינו הרבים, אולי יתן ה' ברחמיו שיועיל מעט על ידי שנגלה את תרמית היצר, ומזה יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה".
הציור הראשון שהוא מביא הינו "בעניין השר הנ"ל וכיוצא בזה בנכרים המעלילים עליו", שלעתים כאשר שואל אותם היהודי מדוע הם עושים לו כך וכך ויורדים לחייו, הם חפצים להסיר את האשמה מעליהם ומגלגלים אותה על יהודי אחר, ואומרים לו: "לא עלינו תלונותיך, פלוני היהודי הלשין עליך"… ומיודענו ממהר להאמין לדבריהם של גויים אלו, ואינו נעצר לחשוב על האפשרות שמא הם משקרים מחמת נגיעתם בדבר.
הציור השני הוא בגוי שקבע עם יהודי מסוים לקנות אצלו סחורה, וכבר סיכם עמו את המקח, ואף הניח אצלו את כליו כדי שימלא בהם את הסחורה – אולם לאחר מכן, בלי לגלות ליהודי, הולך הגוי ומבקש 'הצעת מחיר' מסוחרים יהודיים נוספים. הוא אינו מספר להם כי כבר סיכם על העסקה עם סוחר פלוני, ולכן לפי תומם הם נוקבים באוזניו במחיר. והיה אם המחיר שהם מציעים נמוך ומשתלם יותר – חוזר הגוי לסוחר הראשון, וללא כל היסוס נוטל ממנו את כליו ומבטל את המקח.
ואז שואל הסוחר המופתע את הלקוח הגוי – מדוע אתה עושה כך? והגוי, שאינו חפץ לגלות כי ביקש 'הצעות מחיר' נוספות לאחר סגירת העסקה – אינו מהסס להטיל את האשמה על אותם סוחרים: "פלוני המוכר סחורה פגעני ואמר לי: 'למה אין אתה רוצה לקנות ממני סחורה? הלא אצלי הסחורה הרבה יותר טוב משל פלוני, וגם המקח אוזיל ממנו'…", ושוב, מיודענו הסוחר ממהר לקבל את הדברים כאמת גמורה, בזמן שהיה עליו להחזיק את הגוי כשקרן, ולדון את חברו הסוחר היהודי לכף זכות שלא ידע שהגוי כבר גמר אתו את המקח.
וכלשונו של החפץ חיים – "ומזה יקיש המשכיל לכל כיוצא בזה", נוכל אף אנו להקיש משתי דוגמאות אלו למציאות החיים שלנו, ולהפנים עד כמה החובה לדון לכף זכות אינה רק 'חובה' וגזירת הכתוב, אלא במקרים רבים היא גם פענוח נכון ומדויק יותר של ההתרחשויות…