יום אחד עמד הגה"צ רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל במעלה רחוב נג'ארה בגבעת שאול והתבונן בבנין חדש שזה עתה נסתיימה בנייתו. עבר לידו רבי ישעיה אייזנשטיין והתעניין מה הוא מחפש, שמא זקוק הוא לעזרה.
אמר לו ר' מרדכי: "הזוכר אתה מה היה כאן קודם לכן?"
"בית מט ליפול, חורבה של ממש", השיבו הרב אייזנשטיין.
"לבטח זוכר אתה", אמר לו ר' מרדכי, "גם מי התגורר בחורבה. אשה גלמודה שבורה ורצוצה. זה היה בית הרוס בחיצוניותו ובפנימיותו. והיום, בנין חדש מתנשא לגובה ברוב פאר והדר. אין שום זכר ושום סימן למה שהיה כאן מקודם. • עד שמי שאינו יודע מה היה כאן קודם לכן, אינו מסוגל אפילו לשער זאת".
הרב אייזנשטיין עמד מחריש, ור' מרדכי המשיך ופרש את הרהורי לבו:
"הלוא כך בדיוק הוא מצבו של עם ישראל. שבור ורצוץ בחיצוניותו ובפנימיותו, הכל חשוך ושחור, אבל בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים. בבת אחת הכל יתהפך. העבר המדכא יהיה כחלום וקרן ישראל תעלה מעלה מעלה לרום תפארתה".
(יחיד ודורו)