"והאיש משה עניו מאוד"
גדלות נמדדת בענווה
הגה"צ ר' מרדכי עמרם זצ"ל סיפר ששאל בעצמו את מרן ראש הישיבה זצוק"ל איך מודדים גדול בין גדולים, מיהו הגדול שאנו צריכים לקבל הנהגתו. והשיב לו מרן: "גדלות מעסט זאך מיט ענוה" – גדלות נמדדת בענוה!
מהי ענווה
מספר הגר"י מישקובסקי שליט"א: בצוואה שלו הוא כתב דברים שלכאורה הם תמוהים, וכי הוא לא ידע את דרגתו הרוחנית. אבל אפשר להבין זאת על פי דברים שהיו אצלו כסדר, תמיד הוא בחן את עצמו לפי דורות קודמים. כשהתמנה אבי להיות משגיח בישיבת גאון יעקב, רבנו ביקש ממנו ללבוש פראק, ואבי שהיה צעיר ענה לו שהוא מתבייש. השיב לו רבנו: "אין לך מה להתבייש, גם אני לובש פראק"… וכששאל אותו פעם איך בדיוק הוא יקרא לראש הישיבה בתוארו, ענה לו רבנו בטבעיות: "תקרא לי אהרן"… וכי הוא לא ידע שהוא לא יכול לקרוא לו כך?
ואכן שמעתי שאמרו בשמו, שביאר שיסוד מידת העוונה אין הכוונה שבעל כשרון יחשוב שאינו בעל כשרון, ואין הפירוש שיאמר שאינו בדרגות הרוחניות שהוא נמצא בהן, אלא מה שרק תהיה דרגתו, שלא יחשוב שמגיע לו דבר מה בשל כך, וכלשון התנא אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ובבחרותי שאלתי אותו האם הדברים נכונים ואישר אותם.
ופעם הראיתי לו את ספרו של סבי ה'פרי יצחק' שכידוע שנים רבות לא היה לו פרי בטן, ורצה שישאר ממנו פרי, וכתב בפתח חיבורו שלשם כך חיבר את הספר, לא לשם כבוד אלא שיהיה ממנו פרי, והוסיף וכתב שם "ומכל שכן כי הלא נראה במחזה כי פריי דל ורזה". ושאלתי את מרן, וכי הוא לא ידע את גדלותו ועומק ספרו? הרי רבי שלמה קלוגר בהסכמתו ציין כמה ספרו עמוק ומיוחד, ורבי חיים עוזר כתב בהסכמתו לחלק השני שהוא אחד הספרים המשובחים שיצאו בדור האחרון? והשיב לי רבנו, שבעצם אנשים גדולים מעולם לא מודדים את עצמם לפי הדור בו הם חיים, אלא לפי מה שבאמת היו יכולים להגיע, כמו שאמרו אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, ולכן כתב על עצמו שפריו רזה ביחס לדורות קודמים, אולי אף לאמוראים כאביי ורבא.
גודל ענוותנותו
ראיתי שפ"א הגיעו קבוצת חקלאים בשנת השבע, שנת השמיטה, לפני רבנו ע"מ שיחזקם ויברכם. ואמנם רבנו נשא לפניהם דברים ובירכם, ואחר מכן כשעברו לפניו איש איש ביחידות להתברך, צלצל הטלפון לאחד החקלאים מדי דברו עם רבנו, והיה הצלצול הלז בקולי קולות, בשירין ורחשין, היפך מכבוד התורה, ואותו חקלאי לא שת אל ליבו לכבות הטלפון והמשיך כך לדבר עם רבנו. ומה מפליא היה לראות היאך רבנו ממשיך לדבר עמו בהארת פנים ובנחת למרות הרעש הגדול שהיה ברקע וההיפך מכבוד התורה שנעשה שם, ואשר דבר שכזה מפריע אף לאדם מן השורה, ואף על פי כן "וענוותך תרבני".
וכזאת זכורני שהגיע לפני רבנו בחור מארגנטינה אשר דיבר עמו בגוף ראשון כדבר איש אל רעהו ולא כמדבר אל גאון ישראל וקדושו, ואף על פי כן לא היה מינכר על רבנו שיש בזה איזה פחיתות כבוד אצלו, והורגש בחוש את שלימותו בבחינה זו דאנכי עפר ואפר.
גיסי התפלל על ידו חדשים רבים בהלפרין בשנות תשל"ט-תש"מ, וכשראה אותו שאל לי בתמיהה: "זה הרב שטינמן?! הרי אני יושב על ידו בתפילה והוא לפעמים מגיש לי סידור וכדו', ומעולם לא ראיתי שמתנהג כראש ישיבה?".
זכורני שבישיבת ארחות תורה הגיע רבנו פ"א למסור שיעור כללי (אולי בגיטין בשנת תשס"ב). אחרי השיעור הלך רבנו לכיוון הדלת ושוב חזר למקומו והודה בפני כולם: "אולי השיעור לא היה כ"כ מובן, וגם אני הייתי צריך להכין יותר טוב"…
מפקיר עצמו וביתו כמדבר
במיוחד בעשרים וחמש שנה האחרונות משעה שנטה שכמו לסבול את עול הנהגת הציבור, הוא התנהג בהנהגה שמעולם לא ראינו ולא שמענו כך על גדולי ישראל, הוא הפקיר את עצמו לגמרי עבור הכלל, ביתו היה פתוח לרווחה במשך כל שעות היממה, הכל היה הפקר, לא היתה לו פינה סגורה של עצמו.
אצלו בבית לא היה מושג "זה הכסא של הראש ישיבה ולא יושבים עליו", "זה הסטנדר של הראש ישיבה ולא משתמשים איתו". על כסאו ישבו ובסטנדר השתמשו, ועוד יותר, אפילו המיטה שלו היתה הפקר לכל, פשוט מזיזים את הכר ומתיישבים, או שיושבים ע"ג המיטה שוה בשוה עם רבנו ביחד. והרי רבנו היה איסטניס ונקי הדעת ובגדיו היו נקיים ולא נראה עליהם אף פעם רבב, כבגד של תלמיד חכם, ולמרות כל זאת הכל היה הפקר ויד הכל משמשת בהם בלי שום הגבלה ומחיצה, בלי שום מקום פרטי ואישי.
ולא רק שהפקיר את ביתו כמדבר, אלא עלה ונתעלה באופן שלא ראינו כמותו, שהוסיף והפקיר את עצמו לגמרי לכלל ולפרט בין לנער ובין לזקן, לת"ח ולפשוטי העם. במשך כל שעות היום והלילה היה אפשר לגשת אליו…
(מתוך 'כאיל תערוג' – הדרכות והנהגות)