כל אשר הביט ברבינו חזה בבחינה של "מלך ביופיו תחזינה עיניך". בדמותו האצילה נמזגו גינוני מלכות טבעיים שניכרו בכל הליכותיו. כל תנועה קלה מתנועותיו היתה מחושבת ומדודה ונובעת מחינוך עצמי בן עשרות שנים לשליטה עצמית ושקילה מעמיקה של כל צעד ושעל.
כל דרך מחשבתו והלך רוחו התנהלו כפועל יוצא מאותה תכונה מלכותית שהוטבעה בכל מהלכי חייו והושרשה בכל הווייתו. מרן ניחן בסבלנות עצומה ללא מיצרים, כפי שהעיד חתנו רבי עזריאל אויערבאך: "לעתים אדם נתקל במקרים מקוממים שבהם, על־פי דרך הטבע, מוכרח הוא להרים את קולו, אך מורי חמי אף פעם לא הגיע לידי כעס. ברם, בשני נושאים שהיו יקרים ללבו היה יוצא ממש מגדרו. היה זה כאשר הדברים נגעו בנושאים של חינוך וצניעות, שאז היה נעשה בן אדם אחר, 'פנים חדשות' ממש!".
פעם נשאל מרן כדת מה לעשות בבחור שהחציף פנים וביזה בדברים את ראש הישיבה בה למד. ה'מושכל ראשון' של הנהלת הישיבה קבע, כי יש לסלק את עז הפנים לאלתר מהישיבה. אך בטרם יחרצו את גורלו של הבחור פנו ראשי הישיבה לקבל את חוות דעתו של גדול הדור.
מרן קבע בתשובתו כי על ראש הישיבה לרחק מעט את הבחור, אך בשום אופן אין לסלקו מן הישיבה. כאשר נשאל לפשר תשובתו השיב, כי על ראש ישיבה מתוקף תפקידו להיות מורם מתלמידיו, ובשום פנים ואופן אינו יכול להיחשב כ'בר פלוגתא' של הבחורים ומי שכבודו עלול להיפגע באם אחד מהם החציף פנים כלפיו. ועל כן, באם בחור נהג ברבו שלא במידת דרך ארץ, על ראש הישיבה להגביה עצמו ולהתעלם ממנו ולא להתעמת עמו כשווה בין שווים. כל זאת כדי שלא להפוך את דמותו בעיני תלמידיו ואף בעיני עצמו ל'בר פלוגתא' של בחורי הישיבה.
ונראה, כי פסק הלכה זה נבע מאותו מבט של 'מלכויות', כובד ראש ונכבדות של תורה, ומתוך תחושה נעלה בה נהג רבינו בכל הליכותיו, שעל־פיה אין להסתכל על העולם במבט נמוך ובהשקפה שטחית אלא בהתייחסות מרוממת ונעלה. וכן היה מנהגו בכל הליכותיו, שהעידו על מהותו כבנו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ועל דמותו כמלך במלכות התורה של "מאן מלכי רבנן".
כהמשך לדבריו יש לציין, כי כאשר היו פונים למרן בבקשה לסייע לבחור שהורחק מהישיבה בה למד, הוא היה מתעניין כיצד הוא נוהג בענייני בין אדם לחברו וכבוד רבותיו. אם נודע לו כי הבחור אינו נוהג כראוי בעניינים אלה הוא היה מתקשה לסייע לו, אבל כאשר היה שומע כי הבחור הורחק מישיבתו הקודמת משום שהיה חלש בלימוד, הוא היה עושה את כל הטצדקי שבעולם כדי לסייע לו להתקבל לישיבה אחרת.
♦ ♦ ♦
מעשה ביהודי ממקורבי רבינו שנהג לפנות אליו תמידים כסדרם ולהיוועץ עמו בכל דבר ועניין. באחד מימי שישי הסתפק הלה בנוגע לעניין מסוים, וכהרגלו פנה אל בית מרן כדי לפרוש לבטיו. האיש הקיש על דלת הבית, ולתדהמתו הרבה נפתחה הדלת כשעל מפתנה ניצב רבינו כשהוא אוחז בידיו מגב לשטיפת רצפות, ומתוך מראהו ניכר בבירור שהוא עוסק וטורח בניקיון הבית לקראת השבת.
מרן, שחש בתמיהתו של הבא, הסביר לו כבדרך אגב שהרבנית לא חשה בטוב ולכן הוא שוטף את הבית. אולם הדברים לא הניחו דעתו של בעל המעשה, שעמד משתומם למראה הנגלה לנגד עיניו, וסירב להאמין למחזה מאור הדור המכבד את רצפות ביתו במו ידיו.
במשך מספר רגעים לא הצליח הלה לפצות את פיו, עד שרבינו, שחש במבוכתו, אמר לו כשבת שחוק משוכה על שפתיו: "שאל כל מה שעל לבך!".
מעניין לעניין יש להוסיף, כי חתן רבנו, רבי יוסף ישראלזון, סיפר, שלפני שנים רבות הגיע לביקור בבית גיסו, הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א, שהתגורר באותה תקופה ברחוב 'אור החיים' בבית אחד עם משפחה נוספת, כשהמטבח משותף לשתי המשפחות גם יחד. בעודו ניצב בפתח הבית ראתה לפתע עינו את דמותו הטהורה של מרן בעל ה'קהילות יעקב' הכורע ומתקן תריס שבור, כאשר במשך כל אותה העת פיו ממלמל משניות.
זקן ואינו לפי כבודו
בלילה שלפני ראש השנה, בשעה שתיים ורבע לפנות בוקר, התקבצו המתפללים סביב שערי בית מדרשו של רבנו לקראת אמירת הסליחות. ברם, בית הכנסת היה נעול על מסגר ובריח והבאים נאלצו לעמוד ולהמתין ברחוב עד שרבינו הגיע למקום, פשפש בכיסיו ופתח את הדלת בעזרת המפתח האישי השמור עמו.
המתפללים, שנכנסו למקום בעצם ליל, הופתעו לגלות כי כל הסטנדרים ניצבים על גבי ספסלי בית הכנסת. הסתבר, כי המנקה שניקה את המקום בחצות הלילה, הניח את כל הסטנדרים על ספסלי בית המדרש, ולאחר שסיים מלאכתו לא טרח להשיבם למקומם.
רבינו הבחין בעשרות הסטנדרים המזדקרים אל חלל בית המדרש, ובלא אומר ודברים ניגש בטבעיות והחל להשיב את הסטנדרים למקומם בזה אחר זה, בעוד המתפללים, ההמומים ממראה הישיש בן השמונים הטורח בסידור בית המדרש, ממהרים לסייע בידיו לכבד את בית ה'.
♦ ♦ ♦
כבני מרון
בלילות ראש השנה היו גודשים את בית מדרשו של רבנו אינספור יהודים שהשתוקקו להתברך מפיו בכתיבה וחתימה טובה לקראת השנה החדשה.
בין ההמונים שחלפו לפניו נראו יהודים רבים שבורי לב וידועי סבל, בחורים מבוגרים שלא מצאו זיווגם, אנשים שלא זכו לזרע של קיימא, מעוכבי פרנסה ושאר קשי יום. רבינו היה מקבלם בחמימות, לוחץ ידיהם בעידוד ומאציל עליהם מברכותיו הזכות, שחזקה עליהן שאינן שבות ריקם.
לאחר שקהל ההמונים שפקד את בית המדרש כילה לעבור לפניו היה פונה מרן למעונו ומוסיף לקבל את האנשים הרבים שהמשיכו לנהור מקרוב ומרחוק כדי להקביל פניו ולהתברך מפיו הטהור.
לעתים קרובות, בטרם החל הקהל העצום לחלוף על פניו, חסו בני הבית על כוחותיו הדלים של רבינו והפצירו בו לבל ילחץ את ידי ההמונים הפוקדים את מחיצתו, כדי שגופו החלוש לא יכרע תחת העומס הכבד והדוחק העצום.
אולם רבינו היה מפטיר לעומתם: "לאז מיר אנהייבן!" (קודם נתחיל!), מושיט ידו לקהל הממונים, שעברו לפניו כבני מרון, ומאציל עליהם מברכותיו הטהורות. שהרי כיצד ניתן שלא להושיט יד ולחזק את לבו של יהודי שבור לב המבקש להתברך לקראת השנה הבאה?!
נכד רבינו, הרב דב ישראלזון, שבמשך שנים רבות שהה בבית מרן בליל ראש השנה, העיד כי סבו היה מקבל את הבאים למעונו ביום קדוש זה בקורת רוח מרובה ושמחה מיוחדת ויוצאת דופן, יותר מכל ימות השנה. כשהרבנית היתה מבקשת להתחיל בסעודה, הוא היה מציין בעדינות כי אם בני הבית אינם רעבים עדיין הוא מבקש להמשיך ולקבל את פני הבאים.
♦ ♦ ♦
מכבדים זה את זה
סיפר הרב משה פריד: "בשנת תשע"א, בימים שבין כסה לעשור, הגיע כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א לבקר את רבינו בביתו כדי לברך ולהתברך בברכת השנים. טרם בואו נכנסתי לחדר רבנו, כדי להודיעו כי כ"ק אדמו"ר מבעלזא שליט"א מתעתד להגיע לביתו בעוד כמחצית השעה.
"רבינו היה מונח בעצם תלמודו, בשקידה עצומה במסכת שבת, כשלפניו פתוחה הגמרא וכמה מספרי הראשונים. כדרכו לא הבחין בי כלל, עד שמחוסר ברירה נאלצתי להפסיקו מלימודו. כאשר שמע את דבריי אמר באנחה: 'מפני מה צריך הבעלזער רב להטריח את עצמו ולהגיע עד לכאן?'.
"השבתי כי האדמו"ר בא לברך ולהתברך בברכת 'א גוט יאר', אולם מהבעת פני רבינו ראיתי כי לא נחה דעתו ועדיין הוא תמה מפני מה מטריח האדמו"ר את עצמו לבוא אליו.
"כאשר האדמו"ר עמד בפתח הבית קם רבינו על רגליו. כאשר האדמו"ר נוכח כי רבינו עומד, לא אבה אף הוא לשבת מפני הכבוד, וכך נותרו השניים עומדים על רגליהם בכל עת הביקור. בתום הדברים ליווה רבינו את האדמו"ר עד פתח ביתו ונפרד ממנו בידידות ובחמימות.
"לאחר שהאדמו"ר עזב את הבית שאל אותי רבינו בשנית: 'מדוע הבעלזער רב היה צריך להטריח את עצמו עד לפה?!'.
"בתקופה מאוחרת יותר, כאשר רבינו התאושש מהניתוח שעבר בלבו, הגיע האדמו"ר לבקרו בבית החולים 'שערי צדק'. מחמת הדוחק הרב ששרר בחדר ומפאת חולשתו הרבה של רבינו, לא אבה האדמו"ר להתעכב כדי שלא להטריחו בעת חוליו.
ל"מחרת התקשר אלי המשב"ק, הרב יחיאל מיכל פירר, וציין כי נשלח בשם האדמו"ר לדרוש בשלום רבינו. נסעתי לבית החולים ומסרתי לרבינו כי האדמו"ר מבעלזא שליט"א שואל בשלומו.
"רבינו שמע את הדברים ותיכף ומיד נענה ואמר: 'טוב שבאת. מבקש אני שתמסור לבעלזער רב את התנצלותי על שלא כיבדתי אותו כראוי ולא קמתי מפניו בעת שביקר אותי אתמול!'. זאת על־אף שבעת הביקור נקט רבינו בצעד נדיר, ולמרות שהיה חלוש ורפה כוח לאחר הניתוח שעבר, קם ממיטתו לכבודו של האדמו"ר והתיישב בכיסא שעל־יד המיטה.
"'אנא, מסור לאדמו"ר', המשיך רבינו, 'שישנה הלכה המובאת בשולחן ערוך, שחולה אינו צריך לקום מפני מבקריו. ברם, ישנם רבים הטועים וסוברים שהטעם לכך הוא משום חולשתו של החולה, אך למעשה לא זהו הטעם אלא מפני שמקום החולה אינו מקום מכובד ודומה הוא לבית המרחץ שאין הוא מקום הידור'.
"כאשר שבתי אל האדמו"ר למסור את דבר השליחות הגיב האדמו"ר ואמר, שישנו עוד טעם לכך והוא מפני שהשכינה שורה למעלה מראשותיו של חולה, ועל כן אין לחולה לקום בדרך כבוד מפני אחרים בעת שהשכינה נמצאת על ראשו".
(מתוך הספר: עמודו של עולם)