אמנם גדול הצער והקושי על שנחסרה מאתנו הזכות לשבת על התורה ועל העבודה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אך האמת היא שהקב"ה נמצא עתה בבית כל אחד ואחד בישראל, ב'מרפסת הבית' או ב'ראש גגו' או בתוך הבית פנימה… וכמו שאמרו בעלי הרמז כי 'בידוד' עולה כמנין שם הוי"ה ב"ה (26), לרמז שהשי"ת נמצא עמנו כביכול בתוך ה'בידוד'.
כיוצא בדבר דרשו כמין חומר, שהנה כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' אישות ה"א) שיכול אדם לקדש הרבה נשים בפעם אחת – ע"י שליח (עיי"ש), אך מ"מ פשיטא שאת ה'יחוד' אינו יכול לקיים לרבים כאחד, על דרך זה יאמר לדידן בעת הזאת שהכל יושבים 'בדד' בבית, כי בוודאי הקב"ה 'מקדש עמו ישראל' כולם כאחד, אמנם עתה כביכול הקב"ה 'מתייחד' עם כל אחד בפני עצמו מתוך קירבה מיוחדת.
עוד בהאי עניינא, הגה"צ רבי נחום יאסע'ר זצ"ל, מגדולי נקיי הדעת של ירושלים, היה רגיל ליל בכל יום להתפלל ב'כותל המערבי', כי היה מחזר אחר עניית 'אמן יהא שמיה רבא מברך', קדושה וברכו. כאשר נחלה ושכב בביתו הגיע אליו אחד ממכריו לבקרו ולדרוש בשלומו, ובתוך הדברים בירכו שיעזור ה' ויבריא בקרוב ואז יוכל לשוב למנהגו לילך ל'כותל' ולהרבות בעניית אמן וקדושה. גער בו ר' נחום: לא תדבר ככה, אם הקב"ה הניח אותי בביתי – הרי כאן הכותל המערבי… וכאן הוא עניית קדושה וברכו… ועומק הדברים, כי עבד ה' עושה את רצונו של השי"ת ואינו עובד את עצמו, ואם רצון השי"ת שלא ילך לכותל ולא יענה איש"ר וקדושה, אזי אף לו אין צורך בזה… וכן הוא גם לימינו אנו, אם נגזר שלא להתכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, הרי עלינו לקבל רצון ה' באהבה.
מעשה בשניים מחסידי הרה"ק ה'יסוד העבודה' זי"ע (ר' ברוך יהושע ור' משה דודקע'ס) אשר עמדו בתחנת הרכבת והמתינו לבוא הרכבת אשר תובילם למחוז חפצם. באותה שעה עבר בסמוך להם חייל רוסי, והגיד להם אשר הוא יהודי, וכה סיפר להם, שבצעירותו היה אברך בעל משפחה והיה יושב על התורה ועל העבודה, עד שבאחד הימים נלקח בעל כרחו לצבא הצאר הרוסי, שם מצא עצמו עומד מול נסיונות קשים ומרים על שמירת התורה והמצוות.
נאנחו החסידים מרוב צער על שככה עלה בגורלו. אמר להם החייל: הנה היה 'עדיף' להקב"ה שאשב בבית, על התורה ועל העבודה, מקיים מצוותיו ומחנך את בניי ובנותיי לשמור דרך ה', ומדוע הגלה אותי מביתי וממשפחתי, ושלחני אל הצבא במקום אשר איני יכול ללמוד ולשמור מצוותיו, ואין לבניי ובנותיי אב שיחנך אותם, אין זאת אלא מפני שלתועלתי עדיף שיהיה באופן הזה, שעל ידי כך תגיע נפשי לתיקונה ולשלמותה. נמצא ש'וויתר' הקב"ה על התועלת שלו כביכול מפני התועלת שלי… ואם כה רבו רחמיו עד שבחר להעדיף אותי מאותו, מה לי כי אתלונן ואצטער…
פשיטא שאין לדמות את הנסינות שעבר אותו חייל לענייננו, אך מעין הדברים נענה ונאמר, כי לכאורה היה יותר נחת רוח לפני הקב"ה אילו היינו מ'יושבי בית המדרש' – עוסקים בתורה ובתפילה בבתי מדרשות מתוך מנוחת הנפש, אך הקב"ה כביכול ויתר על אותה נחת רוח, כדי להביא אותנו לידי תיקון נפשותינו, וא"כ מה לנו להתלונן…
ומעניין לעניין, שמעתי על איש זקן ובא בימים, והוא בין שמונים ושבע שנים, אשר לקה בנשימתו ל"ע, עד שהוכרחו לחבר אותו למכונת הנשמה (רעספרעיטע"ר) למשך כמה ימים, עד שבחסדי השי"ת חזר לאיתנו, כה יאריך ימים ושנים בטוב ובנעימים. וכאשר 'השתחרר' מבית החולים אמרו לו פקידי בית החולים שעליו לשל סכום של 10,000 דולר בעד 'השימוש' במכונת ההנשמה. החל הזקן לייבב בבכי, ונכמרו רחמיהם עליו על שאין בידו סכום גדול זה, ואמרו לו שיעשו לו 'הנחה', ולא יצטרך לשלם כל כך הרבה, אך הלה בשלו, ועיניו דומעות ללא הרף, והבינו כי ככל הנראה גם לאחר 'ההנחה' עדיין הסכום רחוק מהישג ידו, וחזרו לומר לו שיורידו עוד מהתשלומים… והוא ממשיך להתייפח מאין הפוגה. קראו לעברו: ראינו את דמעותיך, ולא תצטרך לשלם אלא רק 50 אחוז ותו לא…
נענה להם מתוך בכי: שומע אני מדבריכם ש'טובת הנאה' ממכונת הנשמה לכמה ימים עולה עשרת אלפים דולר, א"כ כמה עלי לשלם להקב"ה על ש'מנשים' אותי כבר שמונים ושבע שנים… ומה אשיב לה'…
וכבר מצינו כן להדיא בגמ' (ב"מ פו.) על רבי שמעון בן חלפתא, שביום אחד היה לו חם מאוד, ובכדי להקל על עצמו עלה והתיישב בצלע ההר, ואמר לבתו שתנופף עליו במניפה ועי"ז יינשב רוח על פניו לצננו קימעא, והוא יתן לה בשכרה אגודות של בשמים הנקראי 'נרד'. בתוך כדי הדברים החלה רוח ממרום לנשב, אמר רבי שמעון בן חלפתא, כמה 'אגודות של נרד' עלינו לתת לבעל הרוח… ולענייננו יאמר, כמה עלינו לשבח לאדון הכל על אשר זכינו עד עתה להיות 'מיושבי בית המדרש'… כן נזכה בקרוב ממש ברחמי ה' המרובים.
(באר הפרשה תזו"מ תש"פ)