הרב ישראל ליוש
"אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ה', ו')
מפורסמת קושייתו של רבי יהודה הלוי: בדבור הראשון המצווה על האמונה בבורא ית', מן הראוי היה להזכיר שהוא ברא את העולם ועשה שמיים וארץ, שזהו יסוד האמונה, ומדוע הזכירה התורה רק שהוציא אותנו ממצרים, הרי זה לכאורה מעשה חד פעמי ואינו יסודי כמו בריאת העולם?
מתרץ רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי, שאכן האמונה בבריאת העלם היא שורשית ויסודית יותר, אך ההכרה ביציאת מצרים תגרום יותר לחיזוק האמונה ולקביעתה בלב האדם, כיון שהם ראו זאת בעיניהם.
ה'אבן עזרא' (שמות כ', א') כתב, שהוא יישב לרבי יהודה הלוי כששאל אותו שאלה זו, שאין רמת בני האדם בעולם שווה, ואכן אמונה הנובעת מהכרה שה' ברא את העולם, כי כך נאמר להם מדורי דורות, ויתרה מכך כי כך הם ראו כתוב בספר התורה, היא דרגה השייכת למשכילים, והם אינם צריכים ראיה כלשהי מלבד אמונתם מכח הידיעה גרידא. אך ישנה דרגה פחותה, והיא שייכת לאלו שאינם משכילים ואינם מסתפקים בידיעה גרידא, אלא הם זקוקים לראיה הנשענת על מאורע מפליא שעשה אותו ה', שרק מכוחו ובזכותו הם יאמינו בו. וכיון שהתורה ניתנה לכל בני האדם על כל רמותיהם, לכן הזכיר בדיבור הראשון יציאת מצרים, כדי שהדיבור יותאם אף למי שאינם משכילים דיים.
● ● ●
מסופר על גוי שהיה גר בשכנות עם רבי יהודה הלוי, שאף הוא – להבדיל אלף הבדלות – היה משורר. אך גוי זה לא האמין שיש בורא לעולם, ולשיטתו העולם נברא מאליו. ויכוחים רבים ניהל רבי יהודה הלוי עם שכנו הגוי, אך כל ראיותיו של רבי יהודה הלוי לא גרמו לגוי הכופר לשנות את דעתו, הוא נשאר איתן בדעתו שהעולם נברא מאליו.
יום אחד חיבר המשורר הגוי שיר, וכשהגיע לסוף החיבור לא ידע כיצד לסיימו. יצא המשורר אל גינת ביתו, ובעזרת האוויר הצח והאווירה הקסומה, קיווה למצוא שורה נאה לסיום השיר.
באותה שעה בדיוק, עבר רבי יהודה הלוי ליד ביתו של הגוי, וראה מבעד לחלון את דף השיר מונח על שולחנו של המשורר, ואף הבחין בשורת הסיום החסרה. נכנס רבי יהודה הלוי אל בית המשורר, והוסיף שורת סיום נאה ומתאימה לשיר. בסיום הכתיבה יצא רבי יהודה הלוי מבית הגוי ושב אל ביתו.
כאשר חזר הגוי מהטיול בגינה, מצא את השיר מושלם, והתפלא: הכיצד זה קרה? מי כתב את השורה היפה כל כך?
מופתע ומרוגש משורת הסיום הנפלאה, נכנס הגוי אל שכנו רבי יהודה הלוי, וסיפר לו על הפלא הגדול בהשלמת השורה.
"מדוע הנך מתפלא מי כתב את השורה?" שאל אותו רבי יהודה הלוי בקרירות, "אולי השורה נכתבה מאליה?"
-"לא יתכן!", קבע הגוי בנחרצות. "שורה נפלאה ומתאימה כל כך לשיר, לא יתכן שתיכתב מאליה!"
"ישמעו אזניך את מה שפיך מדבר", אמר לו רבי יהודה הלוי, "אם שורה אחת לא יכולה להיכתב מאליה, עולם מלא מופלא ומסודר כל כך, יתכן שיברא מאליו?!"
וכשהשאלה מהדהדת בחדר, נאלם הגוי, והבין שטעה בתפיסתו השגויה, ובוודאי שיש בורא ומנהיג לעולם.
● ● ●
מו"ר הגאון רבי אליהו ברוך פינקל זצ"ל, מיישב בדרך נוספת את שאלתו של רבי יהודה הלוי, ע"פ משל שהובא במכילתא בפרשת יתרו:
אדם אחד נכנס למדינה, אמר לתושביה: 'אמלוך עליכם?' אמרו לו: 'וכי עשית עבורנו דבר שתמלוך עלינו?!' מה עשה? בנה להם את החומה, הכניס להם את המים, עשה להם מלחמות, ואז שוב פנה אליהם: 'אמלוך עליכם?' אמרו לו: 'הן והן'.
כך המקום – מסיים המדרש את הנמשל – הוציא את ישראל ממצרים, קרע להם את הים, הוריד להם המן, העלה להם הבאר, הגיז להם השליו, עשה להם מלחמת עמלק, אמר להם: אמלוך עליכם? אמרו לו הן והן.
מדברי המדרש אנחנו למדים, שהיסוד לכל המצוות הוא הכרת טובה להקב"ה על שעשה עמנו ניסים, כך גם מבואר מפסוקי התורה, בתשובה לשאלת הבן החכם: "מה העדות והחוקים והמשפטי אשר צוה ה' אלוקינו אתכם?", ועונים לו: "ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה וגו' ויצוונו לעשות את כל החוקים האלה ליראה את ה' אלוקינו".
ואם כן, כיון שהדיבור הראשון, מלבד היותו ציווי לאמונה בהשי"ת, הוא גם יסוד לכל מצוות התורה, לכן הזכירה שם התורה את יציאת מצרים, שכפי המבואר הוא יסוד וטעם לכל קיום המצוות.
● ● ●
אחד מחסידיו של בעל ה'נתיבות שלום' מסלונים זצ"ל, נושע מצרה גדולה בה היה שרוי. מתוך רגשי הכרת הטוב לבורא העולם, שקל לפתוח גמ"ח לצורך הרבים, מתוך מחשבה שכאשר ייטיב עם הברואים, ישיב טובה לבורא.
החסיד בא אל מורו ורבו בעל ה'נתיבות שלום' להיוועץ עמו בדבר הקמת הגמ"ח, אך למרבה פליאתו אמר לו האדמו"ר: "לו אתה שומע לעצתי – אל תקים את הגמ"ח ואל תעשה דבר!" התפלא החסיד מאוד, אך האדמו"ר הסביר את תשובתו: "מוטב שתישאר כל ימי חייך עם ההרגשה הזאת שאתה חייב לרבש״ע. אם תקים את הגמ"ח, תפטור את עצמך בעשייה זו, ותחדל מלהכיר טובה לקב"ה על הטובה הגדולה שעשה עמך".
● ● ●
מידת 'הכרת הטוב' היא מידה יסודית ושורשית בעבודת האדם. גדולי הדורות מאז ומעולם הקפידו מאוד להכיר טובה לכל מי שהיטיב עמם. כפי שמספר נינו של ה'חפץ חיים', שכאשר הגיע ללמוד בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה, ראש הישיבה, הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל חיבבו יתר על המידה, ואף הזמין אותו לאכול בביתו.
לפליאת הבחורים על כך שהוא נוהג בהם איפה ואיפה, ומכבד את נין החפץ חיים יותר מהם, הסביר רבי יעקב ניימן: "אל תחשבו שהוא חשוב יותר מכם, כולכם חשובים במידה שווה, אלא שחב אני הכרת הטוב לסבו ה'חפץ חיים', ולכן אני נוהג בו עין טובה יותר".
וכך סיפר רבי יעקב לתלמידיו: "כאשר היה נוסע ה'חפץ חיים' לורשא, הוא היה נוהג לעצור בעיירתנו, נכנס אל ביתנו ומעיין בספרים של אבי, והם היו משוחחים יחד בדברי תורה.
"לאחר שאבי נפטר, שלחה אותי אמי ללמוד בישיבת 'ראדין' אצל ה'חפץ חיים'. הוא היה מקרב אותי מאוד ואומר לי: 'יש לי הכרת הטוב לאביך, שעיינתי בספריו והייתי מתאכסן בביתו'.
"אם כן", סיים הרב ניימן: "עתה כשהנין של החפץ חיים הגיע לישיבתנו, אני יכול להחזיר לו טובה על ה'הכרת הטוב' שהחזיר לאבי!"…
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב ישראל ליוש
כתבו ל- [email protected]