הרב צבי וינברג
"פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת" (במדבר א', כ"א)
במנין בני ישראל המופיע בפרשה זו ובעוד מקומות בתורה, יש דבר מאוד תמוה, שתמיד המספרים הם מלאים בלי יחידות, לפעמים זה מסתיים במאות ולפעמים בעשרות, אבל אף פעם לא מסתיים במספרים יחידים, וזה תמוה, איך יתכן שכל השבטים היה מנינם במספרים עגולים.
הראשון שעמד על נקודה זו זה הנימוקי הרי"ד (עה"ת לרבי ישעיה דטראני זצ"ל) שהקשה: וכי אפשר שלא היה חסר אחד או שנים מן הכללים שאומר כאן, או יותר, וי"ל שאין הכתוב מקפיד בזה כדכתיב: "תספרו חמישים יום" ואינם אלא מ"ט יום, וכן ארבעים יכנו ואינם אלא ל"ט, ע"כ.
הדוגמאות שהביא הרי"ד נידונו ביתר הרחבה ברא"ש בסוף מסכת פסחים (סימן מ) בעניין ספירת העומר שכתב: יש מקשין: כיוון דקרא קאמר "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יום", למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום? ודוחקין לפרש הפסוק "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת" – שהוא יום חמשים – "תִּסְפְּרוּ", אי נמי "חֲמִשִּׁים יום" א"וְהִקְרַבְתֶּם" דבתריה קאי, והכי קאמר: "עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת תִּסְפְּרוּ" ולא עד בכלל – "חֲמִשִּׁים יום וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'".
ולי נראה, שאין אנו צריכין לדחוקות הללו. כיוון דכתב ביה בהדיא "שִׁבְעָה שָׁבֻעת תִּסְפָּר לָךְ" אין לספור יותר משבעה שבועות, ומ"תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יום" לא קשיא מידי שכן דרך המקרא, כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית, ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו "כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים" (בראשית מ"ו, כז) וכן "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ" (דברים כ"ה, ג), ע"כ.
ובטעמא דקרא (למרן הגרח"ק שליט"א כאן) כתב: שבכל השבטים היו מאות שלמות חוץ משבט גד שהיה חמישים. וי"ל דבכל השבטים לא החשיבו את הפרטים, ולכן אם היה יותר מחמישים החשיבו את זה כמאה, ואם היה פחות מחמישים החשיבו במאה הקודמת, אבל בשבט גד שהיה ממש חמישים בצמצום מוכרחים להחשיבם. וראה בהרחבה בענין "עיגול מספרים בתורה" בקובץ בית אהרן וישראל (שנה כג גיליון א' תשרי חשון תשס"ח עמ' קנא)
(קב ונקי)