הרב יעקב א. לוסטיגמן שליט"א
"וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית-הַסֹּהַר" (בראשית ל"ט, כ"ב)
את הסיפור הבא זכיתי לשמוע מפיו של האסיר היהודי המפורסם, הרב שלום מרדכי רובשקין הי"ו, כשהייתי נוכח בעת שביקר במעונו של מו"ר כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, לאחר שנחלץ מכלאו והורשה לערוך ביקור בן שבועיים בארץ הקודש.
"היה זה החנוכה הראשון שלי בבית האסורים", מספר הרב רובשקין, "שבועות אחדים לפני החנוכה כבר התחלתי לדאוג לכך שבימי החנוכה יותר לי להדליק נרות כמצוות חז"ל, במסגרת המחוייבות של בתי הכלא בארה"ב לכבד את חופש הפולחן של האסירים מכל הדתות, ובכללם גם היהודים להבדיל".
"שלחתי מכתבים לרב של בתי הכלא ולעסקנים שונים, עד שהתקבל האישור, ובלילה הראשון של חנוכה נלקחתי על ידי סוהרים לחדר כליאה מיוחד, אליו הוכנסתי. על השולחן הוצבה מנורת חנוכה, ובה נר אחד ועוד שמש. הסוהרים יצאו וסגרו אחריהם את הדלת, כשהם מורים לי לדפוק עליה בחוזקה לאחר שאסיים, כדי שיבואו להחזיר אותי לתא הכליאה שלי".
"הדלת נסגרת ואני מתכונן להדליק את הנר, והנה אני רואה שבחדר יש שירותים. אי אפשר לברך כאן ברכה. חשבתי אולי לסובב את גבי לשירותים ולהדליק, שהרי אם לא אדליק כאן לא אוכל לקיים בכלל את המצווה, אבל ליבי היה נוקף וממאן לעשות זאת".
"בית הכלא הוא לא קייטנה", מספר הרב רובשקין, "האפשרות של האסיר לקבל החלטות על עצמו ועל סדר היום שלו מוגבלת מאוד. לך תקרא עכשיו לסוהרים, ותסביר להם שכדי להדליק נר צריך לברך, ואסור לברך ליד שירותים… הידע שלהם ביהדות הוא אפסי, והרצון שלהם לעזור לי נמוך עוד יותר".
"אבל מאז שנכנסתי לכלא ידוע ידעתי שאני אולי נמצא במקום לא נעים במיוחד, אבל גם כאן הקב"ה הוא זה שמנהל אותי, ולא מנהל הכלא או הסוהרים".
"דפקתי על הדלת…"
"בפתח עומד סוהר גבה קומה ורחב גרם, והוא שואל אותי לרצוני. הבהרתי לו שאיני יכול להדליק כאן את הנרות, ואני מבקש שיעבירו אותי למקום אחר. בתאי האסירים אסור להדליק אש מחשש לשריפה, וכאן אני לא יכול. מה עושים?"
"הסוהר לא כל כך הבין מה אני רוצה, אבל לאחר הפצרות חוזרות ונשנות הוא הסכים לפנות בנושא למנהל הכלא, אדים קשוח לא פחות, שכבר שבע ויכוחים עם אסירים חסרי כבוד שמנסים להערים עליו יומם ולילה".
"המנהל הופיע ושאל אותי לרצוני בקוצר רוח. דיברתי אליו בכבוד והסברתי לו את ההלכות הבסיסיות שבגללן אני לא יכול להדליק כאן את הנרות. בליבי ידעתי שאין סיכוי שאקבל את מבוקשי, אבל 'השתדלות' חייבים לעשות…"
"להפתעתי הרבה, ניאות המנהל למלא את בקשתי, אך מפאת חוסר מקום מתאים להדלקת הנרות, הוא יצא מגדרו והתיר לי להדליק את הנרות במשרד הפרטי שלו".
"הייתי המום, הודיתי לו מעומק ליבי, והוא מצידו הגיב בפנים חתומות, ולא התרגש יחד איתי…"
"צעדנו לעבר משרדו של מנהל הכלא, אני באמצע כחתן המובל אל חופתו, משני צדדי סוהרים המשמשים לי כשושבינים כדי שלא אברח מהחופה חלילה, ומאחורינו צועד המנהל שכנראה תהה אם לא טעה כשהחליט לתת לי להדליק נרות ולקיים טקס דתי במשרדו הפרטי".
"ההיתר שניתן לי מלכתחילה היה ל-30 דקות, כפי שקובעת ההלכה וכפי שהורה הרב של בתי הכלא. אבל לפי מנהג חב"ד נוהגים להדליק נרות שיחזיקו מעמד לפחות 50 דקות, וגם לשבת לצד הנרות משך הזמן הזה".
"התלבטתי אם לבקש מהמנהל בקשה נוספת שיתיר לי להישאר בחדרו 50 דקות, הרי רק לפני דקה הוא עשה למעני דבר שאינו מובן מאליו, חרג מכל הכללים והתעלה מעל כל הנהלים כדי לאפשר לי להדליק נרות במקום שבו אוכל לברך עליהם כדת וכדין והנה אני שוב מציק לו עם בקשות חריגות?"
"אבל החלטתי שאני עושה את ה'השתדלות' במלואה. אני אבקש, והוא יכול לסרב. לפחות אדע שאני עשיתי את המקסימום האפשרי כדי לקיים את המצווה כמנהג חב"ד כפי שהורגלתי מצעירותי".
"פניתי למנהל, וביקשתי את סליחתו: "אני מבין שאתה תחשוב שאני 'נודניק' שלא מסתפק במה שנותנים לו", אמרתי לו, "קשה לי להסביר לך כמה זה חשוב עבורי, ואני חייב להודות שלפי ההלכה היהודית 30 דקות בהחלט מספיקות, אבל אני חסיד חב"ד, ואצלנו נוהגים לשבת ליד הנרות 50 דקות. תמיד הקפדתי על כך מאוד, ואני אודה לך מאוד מאוד, כבוד המנהל, אם תאפשר לי לעשות כך גם עכשיו".
"המנהל הביט לעברי במבט חוקר, ובליבי כבר נטיתי לחשוב שעוד רגע הוא מבטל לגמרי את האישור שנתן לי. הוא חשב בדממה מספר דקות, בעוד שאנחנו ממשיכים ללכת לעבר חדרו. לפתע פונה אלי המנהל ושואל אותי: "רובשקין, תגיד לי, כשהיית מדליק נרות בבית, עם המשפחה שלך, כמה זמן ישבת ליד הנרות?".
"קשה לי לומר", השבתי לו, "לפעמים היו לי עיסוקים שונים, אבל בכל מקרה הייתי יושב עם הילדים והמשפחה ליד הנרות במשך שעתיים או שלוש שעות. לפעמים יותר".
"אם כן", משיב לי המנהל, "אני רוצה שאתה תשב עכשיו ליד הנרות שלוש שעות. בדיוק כמו שעשית בבית שלך!".
"הייתי המום. חשבתי שאני מדמיין. המנהל הקשוח שכבר ראה הכל והתמודד עם אסירים מכל הסוגים הופך לפתע לנדיב כל כך ומאפשר לי לשבת ליד הנרות שלוש שעות? ועוד במשרד הפרטי שלו?!! זה לא מציאותי. אבל אז הבנתי מה שידעתי גם קודם לכן, וכעת הרגשתי זאת ביתר שאת. אני לא נמצא בכלא כי איזה גוי כזה או אחר החליט ככה. אני נמצא כאן כי יש לי שליחות ותפקיד לעשות בכלא. הקב"ה שם אותי כאן, ואני לא שואל שאלות, אני רק מנסה לעבוד אותו בתנאים המורכבים שאיתם אני צריך להתמודד".
כשסיפר הרב רובשקין את הסיפור הזה, בחדר קבלת הקהל של כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב שליט"א, ניתן היה לראות על פניו שהוא חי את אותם הרגעים תוך כדי הסיפור. השמחה בה סיפר על הזכות שזכה להדליק נרות "כמו בבית", פרצה ממנו והקרינה על כל סובביו. ואכן, כשסיים לספר את סיפורו, שהיה אחד מיני רבים שסיפר באותה ההזדמנות, קם הרבי ממקומו ואמר לו: "ר' שלום מרדכי, כשהשתחררת מבית הכלא, אתה רקדת עם היהודים ששמחו איתך באמריקה, אבל אנחנו כאן עוד לא רקדנו לכבוד ההצלה שלך, בוא ונרקוד עכשיו".
על אף שמספרם של הנוכחים היה מצומצם מאוד ומנה כמניין לערך, קול השירה והזמרה נשמע למרחקים והריקוד נמשך עוד שעה ארוכה.
עוד סיפר הרב רובשקין באותו המעמד, על כניסתו הראשונה אל הכלא, וכך גם על היציאה המפתיעה שלו משערי הכלא, היטיב לבטא זאת הרב צבי יעקובזון שכתב על הרב רובשקין כך:
"אני שכבר שמעתי הרבה בימי חיי", כותב הרב יעקובזון, "הייתי מרותק. כשהוא מספר על הסוהרים בכלא שאזקו אותו. הוא מצמיד את שתי ידיו ואתה רואה את האזיקים. כשהוא מספר על הגוי המגודל והמפחיד שנעץ בו עיניים מאיימות, אתה רואה עליו את האימה. כשהוא מספר איך הסוהר הראשי קרא לו (לבשר את בשורת השחרור) הוא מצמיד את שתי כפות ידיו לפיו. כשהוא מספר שלקחו לו בכלא את הכיפה ("ירמולקה"), הוא מסיר את המגבעת שלו ומיטיב את הכיפה לראשו. הוא יודע איך לספר. אתה נסחף איתו".
הערעור האחרון
וכך סיפר הרב רובשקין: "יום לפני שהשתחררתי בחנוכה תשע"ח קיבלתי הודעה רשמית, חתומה וסופית בה נכתב שהערעור האחרון שלי נדחה, ואין לי עוד אפשרות לערער על גזר הדין שנגזר עלי: 27 שנות מאסר. מכאן ואילך אין סיכוי להקלה כלשהי. לקחתי את המכתב ושמתי אותו בצד. אמרתי לעצמי הרי הכול מאיתו יתברך. אני מאמין באמונה שלמה שהוא קובע הכול והוא שם אותי פה, וגם במצב הזה החובה שלי היא לעשות מה שהוא רוצה. חשבתי לעצמי שאחד הדברים שהוא מחייב אותי זה לא להישבר. להיפך: להתחזק. להתקרב אליו יותר. להיות בשמחה. שמתי את המכתב בצד, הדלקתי נרות חנוכה".
"בשש וחצי נועלים את כולם בתאים. הסוהרים הולכים מתא לתא וסופרים את האנשים. יש שני אסירים בכל תא. זה היה 'זאת חנוכה'. נטלתי ידיים, אכלתי מצה וטונה והתפללתי: עכשיו חנוכה, אנא ממך, כל יכול, עשה עימי נס… תחזיר אותי הביתה… פתאום אני שומע ברמקול שקוראים לי. מיהרתי לגמור את ה'הלל'. הדלת נפתחה ועומד בפתח אחד הסוהרים. דווקא סוהר טוב…".
הרב יעקובזון מתאר את ששמע מפיו של הרב רובשקין: "הוא עושה אתנחתא ומסביר שהיו שם שני סוגים של סוהרים. אנושיים ולא – אנושיים, שלא לומר אכזריים. הטובים הם אלו שזו עבודתם וזו פרנסתם ואין להם עניין להציק לזולתם. ועוד סיפור על הסוהר (האנושי) שניצב בפתח: בכל הזדמנות הוא היה נוהג לברך את רובשקין בברכת 'גוט – שאבעס' גם אם היה זה יום שלישי או רביעי. הוא קלט שזו ברכה יהודית, ומאז תמיד כשנתקל ברובשקין היה מברך אותו ב'גוט שאבעס'.
עמד לו ה'גוט – שאבעס גוי' בפתח וקולו מבשר, עדין לא ברור אם טוב או רע: "רובשקין, קום!". הוא היה, שלא כדרכו, בלחץ.
ואז הוא אומר לי: 'רד, מישהו לוקח אותך למקום אחר'. בעיקרון זה יכול להיות הביתה, אבל זה גם יכול להיות לכלא אחר. זה היה בסביבות שבע בערב. הוא לקח אותי לבניין בו יושבים המנהלים. האחראים. אני יושב בחדר והם נכנסים פנימה ונועצים בי מבטים כאילו הם רואים מולם את 'קריעת ים סוף'. רציתי לומר להם שיפסיקו לנעוץ מבטים משונים כאלו, אבל עוד לפני שפציתי פה הם אמרו לי: 'קרא את המכתב… כתוב בו שאתה משוחרר… אתה הולך הביתה!…".
הלא ייאמן ולא נתפס
הביתה! הלא ייאמן ולא נתפס. למה לא בעצם, הרי הוא התפללתי כל כך. המילים הראשונים שיצאו מפי, היו 'יודו לה' חסדו'. נס. "וזה קרה יום אחד אחרי שקיבלתי מכתב רשמי שההשתדלות שלי לכאורה העלתה חרס. שאין מה לעשות יותר. יום אחרי המכתב ההוא שוחררתי… הקב"ה הראה לנו מי בעל הבית…".
רציתי שהם יתייחסו יפה ליהודים. אמרתי להם: "תדעו, הנס הזה קרה לי כי כיבדתי אנשים בכלל ויהודים בפרט. האלוקים שבשמיים אוהב יהודים. מי שמתנהג יפה ליהודים הוא עוזר לו…".
"פתאום נזכרתי שלא בירכתי ברכה אחרונה. לפי הדין צריך לחזור למקום שאכל. אבל לא הסכימו לבקשתי בשום אופן. ברכתי שם ברכת במזון. אפילו הביאו לי מים אחרונים".
"מקום כמו כלא הוא מקום שלכאורה אפשר בו להקל בהרבה דברים. התנאים הרי קשים ולפעמים בלתי אפשריים, אז מעגלים פינות, גם אצל האסירים הגויים יכולת לראות איך כל אחד מנסה למצוא נקודות אור. היה אסיר אחד שכל היום היה עסוק בלהכין קפה מיוחד. זה העסיק אותו ונתן לו 'הרגשה' מרוממת לפי דרכו. אני עבדתי על עצמי בכיוון ההפוך: לא לעגל פינות ולא לחפש 'קולות' אלא להתרומם טפח מהקרקע. לעבוד על עצמי , לעבוד על המידות, להילחם על כל מצווה, להיות יותר רוחני משנכנסתי… הכלא הוא מקום שבו משפילים את האדם שבך. יש עניין לשבור את האסיר. אני הסתכלתי על הכול במבט רוחני. לכן לא נשברתי ולא הייתי בדיכאון. הייתי כנראה האסיר היחיד שלא נזקק לא לפסיכולוג ולא לכדורים נגד דיכאון…".
הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית
לפעמים היה צריך להיאבק על זכויותיו הדתיות, וכאמור, גמר אומר לא לעגל פינות, להתעקש על מצוותיו הדתיות. לפעמים נגד הסיכויים, לא בלי סיכונים: כשהגעתי ואמרו לי להוריד את הבגדים וגם את הציצית , אמרתי שזה משהו דתי. אמרו לי: אין על מה לדבר. אמרתי: על הכיפה לא אוכל לוותר בשום אופן. ענו לי: שים את הכול בקופסא גם את הכיפה. אני מסופק אם הסוהר שקלט אותי ידע בכלל מה זה יהודי. אמרתי לו: אם אני מוריד את הכיפה אז לפי החוק היהודי יהיה אסור לי לזוז יותר מארבע צעדים. הוא אולי ריחם עלי או חשב שאני תימהוני, אבל ענה לי בקשיחות: 'שמע בחור, עוד הרבה דברים ישתנו לך פה…' כשהוא אמר את זה הבנתי שאם לא אעמוד על שלי כעת, אז מי יודע לאן יגיע המדרון הזה? אמרתי לעצמי: אני ניצב לפני בעיות הלכתיות, אני יכול כמובן למצוא היתר לעצמי, שהרי איני ברשות עצמי, אבל מצד שני אני יכול להשליך על השם את יהבי ושהוא יפתור את הבעיות הללו…
"הסוהר קרא למפקד שלו וסיפר לו מה קרה, הלה שמע וחשב רגע ואז הלך למשרד שלו. אחר כך אמר לי שהלך לכתוב מייל לרב של דקוטה לשאול אם אמת ונכון שיהודי חייב ללבוש כיפה. 'הרב', 'פסק' שתנאי הכלא קודמים. המפקד שב לחדר ואמר: 'יש לי אישור מהרב שאתה צריך להפקיד את הכיפה וגם את הציצית'. המפקד אף ידע לצטט את הביטוי 'דינא דמלכותא דינא'…"
"עניתי לו שזה לא רב ממש אלא מין 'ראביי'. עוד הסברתי לו ש'דינא דמלכותא דינא' הפירוש הוא שאדם חייב לשמור על חוקי המדינה, ואני אכן כזה ששומר חוק. אגב, גם בכלא התנהגותי הייתה מבחינת נהלי הכלא, למופת. המפקד חזר לחדרו וכתב לראביי מה אמרתי. הלה ענה לו שעלי להחליט מה אני רוצה. או את הכיפה או את הציצית. לא את שניהם. אמרתי שאני לא רשאי להחליט, כי אלו מצוות הדת היהודית, ואני מתעקש להשאיר אצלי את שתיהן. סבלנותו כנראה פקעה, הוא אמר לי: "אתה למעשה גוזר על עצמך צינוק". אמרתי שאני ממש לא חפץ להיות בצינוק, אבל גם איני יכול להוריד את הכיפה ואת הציצית.
הוא קרא לחמישה סוהרים גברתנים, וידי כמובן הייתה על התחתונה. הייתי בפוזיציה שלא יכולתי לעשות כלום. חייכתי לעצמי. יהודי צריך להיות בשמחה תמיד. הם פקדו עלי: צא. אמרתי: אסור לי ללכת בלי כיפה. תביאו כיסא גלגלים. הם סחבו אותי בלי כיפה ובלי ציצית. הייתי לבוש בבגד משונה שמונע מהאסיר לפגוע בעצמו, והשליכו אותי לצינוק במחלקה הפסיכיאטרית של בית הכלא. "הוא בטח משוגע", הם חשבו לעצמם, והעדיפו להשאיר אותי שם, במחלקה של המשוגעים.
"שכבתי שם, לא יכול לזוז, והתפללתי לקב"ה שיעזור לי. אני לא יודע איפה אני, רק סירבתי להוריד את הכיפה והפכו אותי למשוגע רח"ל".
"התפילות שלי התקבלו וכעבור שעות אחדות הגיע למקום רופא פסיכיאטר שהחל לדבר עימי. זה היה נס גדול כי לפעמים יכולים לעבור ימים ואף שבועות עד שהם מבינים שהאסיר נמצא במקום הלא נכון ושהוא נורמלי לכל דבר. לך תשכנע אנשים שאתה לא משוגע…"
"אבל הרופא הזה ישב איתי ודיבר איתי, שאל אותי איך הגעתי לכאן ולמה הם חושבים שאני משוגע. הסברתי לו את מה שקרה והוא השתכנע שאני אכן שפוי בדעתי, אלא שאני גם עומד על דעתי ועל דתי ואיני מוכן לוותר על מצוותיה. הוא חזר למנהל הכלא ואמר לו: "טעית בדיאגנוזה, האיש הזה אינו אמור להיות מאושפז במחלקה הפסיכיאטרית… תן לו לצאת ותן לו לחבוש כיפה ותראה שהכל בסדר איתו". נכנסו שני אנשים והביאו לי את הכיפה ואת הציצית. היה לי חיזוק עצום".
פעם אחרת חזר הרב רובשקין לתאו וגילה שהטלית והתפילין נעלמו ממקומם. בירור קצר העלה שהנהלת בית הכלא החליטה להחרים לו את הטלית והתפילין ולהניח אותם עם שאר החפצים האישיים שלו שהופקדו במשמרת ביום בו נכנס לכלא.
"הקב"ה עזר לי", הוא מספר, "ותוך כדי דיבור אמרתי להם שבלי להניח תפילין וטלית, אסור לי לאכול. אם לא יביאו לי אותם בחזרה, אני לא אוכל לאכול".
"אם הייתי מאיים לשבות רעב, הם לא היו מתרגשים, היו מכניסים אותי לאשפוז ומזינים אותי בכפיה כמו שעושים לאסירים אחרים ששובתים רעב. אבל אני לא הכרזתי על שביתת רעב, אלא רק הסברתי שאני מאוד רוצה לאכול, אבל לא יכול…"
"כמובן ששום דבר לא קורה באופן מיידי, זה לקח זמן וכשהם ראו שאני רציני העבירו את זה להנהלה שהיתה עסוקה בדברים אחרים ואני בינתיים בלי טלית ותפילין. למחרת קיבלתי אותם בחזרה דקות אחדות לפני השקיעה, כך שהספקתי לקיים את המצווה בזמנה. בחסדי שמים למרות שהיטלטלתי בין בתי מעצר ובתי כלא, ולמרות שפעמים רבות היו לי בעיות שונות ומשונות, לא החסרתי אפילו יום אחד של הנחת תפילין בכל שנותי בכלא".
עוד סיפור נפלא סיפר הרב רובשקין, "לפני ליל-הסדר באחת השנים קיבלתי קופסה ובה היו אמורים להיות צרכי החג ובכלל זה צרכי ה'קערה'. כמובן שכל דבר עובר בדיקה קפדנית. פתחתי את הקופסה וגיליתי שחסרה ה'זרוע'. יתר הדברים היו".
כל כך מאושר עד כדי כך שתפסתי אותו ורקדתי איתו…
"אמרתי לממונה שאחד הפריטים בקופסה נלקח. הוא ביקש לדעת מה, ולא ידעתי להסביר. מה אגיד? איך אסביר לו מה זה זרוע? לקחתי את ה'הגדה' שהייתה לי והראיתי לו בציור. זה! הוא בחן את הציור ותמה: מתוך חמישה פריטים בציור יש לך ארבע, מה רע? ארבעה מתוך חמישה זה בסדר… אמרתי לו: גם לרכב יש ארבעה גלגלים, אז שלושה מתוך ארבעה זה בסדר? הוא צחק והבטיח לי להפוך את העולם עד שימצא את הזרוע. הוא נכנס אלי עם הזרוע עם מבט של מנצח. אני הייתי כל כך מאושר עד כדי כך שתפסתי אותו ורקדתי איתו…".
לאסירים סיפק הכלא מחשבים. בעיקר כדי שיוכלו לשלוח מיילים. שישה מחשבים לאלף אסירים. תעשו חשבון כמה דקות הוקצו לכל אחד. רובשקין ניצל את זמן המייל המצומצם לכתוב לילדיו (ומאוחר יותר לכל ילדי ישראל) 'וורטים' שחידש בתאו (ושנקבצו במשך הזמן לספר עב כרס). אחד הבנים שלו, שהיה בן ארבע כשנעצר, נשאל פעם בתלמוד –תורה מה אבא שלו עושה. הוא ענה בגאווה ובנחישות: "אבא שלי הלך לכלא ללמוד תורה".
הוא לא היה בכלא. כלומר גופו היה אסור אבל רוחו ונפשו היו משוחררות. הוא היה חריג מאוד. הוא התרחק מרוב האסירים. מה שעניין אותם ממש לא עניין אותו, ולהיפך. 'עמיתיו' לכלא הבחינו שהוא 'עוף חריג'. הם הרגישו שהוא לא שם. פעם אחת אירעה לו תקלה עם אסיר שהורשע ברצח. רובשקין כמובן לא ידע את עברו וראה בו אדם ככל אדם. הוא הגיע למכונת הקרח כדי להוציא קוביות קרח, אבל היה תור ארוך. זה חפף לזמן-המייל של רובשקין.
הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג
"ביקשתי שם מאחד שחיכה בתור שייקח באדיבותו קצת קרח גם בשבילי. הוא שלח לעברי מבט שיכול להרוג. קצת נבהלתי. אמרתי לו סליחה והלכתי. ויתרתי על הקרח. בלילה הוא בא אלי ואמר לי: 'רובשקין, היית היום לא בסדר. לא נתת לי כבוד!' אמרתי לו : שאני אפגע בך? חס ושלום. מה עשיתי? והוא 'הסביר' לי: 'איך אתה מעז לבקש ממני דבר כזה כשאני עומד ליד האנשים שלי?!…' הסברתי לו שאני די חדש בכלא, ולא מספיק מכיר את 'הכללים'.. כמובן שהתנצלתי. ואז הוא אמר: 'למען האמת, אנחנו מרגישים שאתה לא רק לא מכיר את הכללים אלא אתה בכלל לא פה. אתה עם הספרים שלך…' הייתה לו אבחנה נכונה: בגופי הייתי שם, אבל באמת השתדלתי מאוד שה'אני' שלי לא יהיה שם…"