איש כי ידר נדר לה'… לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה (ל, ג)
נדרים הם ענין חמור ביותר, וענשו של הנודר ואינו מקיים חמור ביותר. רבותינו ז"ל אמרו דברים נוראים על אדם כזה.
שלמה המלך אמר "טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" (קהלת ה, ד). אם אדם נדר נדר ואינו יכול לקיימו משום שהוא קשה מדי, לכל הפחות עליו לעשות התרה, אולם חמור ביותר להשאר עם הנדר ולהמשיך למרוד בה' חלילה וחס! טוב יותר שלא היה נודר! מי בקש זאת מידכם?! לא בכדי ענשו של אדם כזה חמור מאד.
המגיד מדובנא באר זאת במשל נאה:
מעשה באדם קשה-יום שלא היתה לו פרוטה לפרטה וחיפש פרנסה.
באחד הימים כשעבר ליד תחנת המשטרה, עלה בלבו רעיון. הוא נכנס פנימה וביקש להיות שוטר…
"חביבי" – אמרו לו – "שוטרים יש לנו מספיק, אבל עבורך ישנה הצעה מעניינת. אנחנו מחפשים סוהר שישמור על בני אדם שחייבוהו לשבת בבית הסוהר בתנאים-לא-תנאים. אתה מוכן לשמש בתפקיד הזה?".
הסכים האיש, ועד מהרה הגיע לבית הסוהר שהורו לו. ביום העבודה הראשון ערכו לו סיור בין התאים. הוא נחרד לראות אנשים כלואים בצינוק. בקושי יכולים לחיות שם! האוכל נזרק אליהם, וההתייחסות אליהם כאל שפלי-אדם.
הוא המשיך בדרכו, וראה עוד ועוד מראות קשים, עד שנעצר מול מראה שונה בתכלית השינוי – נגלה לפניו תא מרווח עם מיטה מסודרת, שולחן ומנורה, ואפילו שירותים צמודים, כיאה וכיאות לבני אדם, והאסיר שם זכה ליחס נאות.
"מה זה?" – הביע את תמיהתו – "מה פשר החדר המפאר הזה? במה שונה האסיר הזה משאר האסירים?".
"סיפור עצוב" – נדו בראשם שאר הסוהרים – "בחדרים הקודמים היו שודדים, גנבים ורוצחים, חלאת אדם, שמקבלים כל הזמן את העונש הראוי להם, אבל אסיר זה היה סוחר, הוא ניהל בית מסחר, וארע לו מה שעלול לקרות לבעלי עסקים – אוהב כסף לא ישבע כסף (קהלת ה, ט). הוא לקח הלוואות, אך המחירים ירדו, והוא לא הצליח להחזיר את החובות. בסופו של דבר הוכרח למכור את בית המסחר שלו במחיר זול, ומול הנושים הרבים הכריז על פשיטת רגל. הענין אמור להסתדר בבית משפט תוך שלשה עד ארבעה ימים, ובינתיים הוא במשמר בבית הסוהר".
"מה פרוש פשיטת רגל?" – בקש האיש להבין.
הסוהרים הסבירו לו בסבלנות, כי מדובר באדם שאין לו שום אפשרות לשלם למלווים שלווה מהם את כספם. הוא מכרז כפושט רגל, ועל פי הסדר הוא משלם בכל חודש סכום כפי יכולתו.
באותו רגע חלף בראשו של מיודענו רעיון מבריק. הוא אמר לעצמו: 'אין לי מה לעשות בחיי, מלבד להישאר ביחד עם שאר השומרים בתוך הצחנה הזו?!'… הלך משם, קנה לו בגדים נאים במשכורת של אותו היום, נסע לבית המלון המפואר ביותר שהכיר והזמין לו סוויטה מלכותית. הזמין לחדרו מעדני עולם, ואכל ושתה להנאתו.
חלף שבוע, ובעל בית המלון ניגש אליו והגיש לו חשבון מפרט, סכום גדול שעליו לשלם.
הציץ השומר בחשבון, הרים את עיניו למנהל ואמר בפשטות: "אין לי… פשטתי את הרגל"…
המנהל לא איבד זמן והזמינו למשפט.
שאל השופט: "מה זה צריך להיות? למה לא שילמת?".
"אין לי" – הצהיר האיש – "על יום עבודה כסוהר קיבלתי בקושי כמה פרוטות".
"ומדוע הלכת לבית מלון?"
"הכרזתי על פשיטת רגל… מה הבעיה?"…
מיד הורה השופט להלקותו מאה מלקות. הנשמע כדבר הזה?! אדם אוכל ושותה על חשבון אחרים, גוזל את בעל בית המלון, וכל זאת בידיעה מראש, שבכוונתו להתחמק מתשלום?!…
"אדוני השופט" – נבוך האיש – "אינני מבין! מה ביני ובין אותו סוחר שקיבל חדר נאה? למה לפשיטת הרגל שלו הסכמת, ואותי אתה מלקה?".
"נו, באמת" – ענה השופט – "הלה היה אדם טוב, סוחר ישר דרך, שכל המכירות והקניות שלו נעשו בהתאם לחוק, אלא שבעל כרחו נקלע למצבו הכלכלי הקשה. אבל אתה, אין לך כלום. מעולם לא עבדת ולא הרווחת ביושר את לחמך! אתה הולך וגוזל את בעל בית המלון כדי למלא את תאוותך בכוונה מוצהרת לא לשלם. וודאי שאין שום דרך לפטור אותך מעונש!".
כל זה אינו אלא משל לשני אנשים שחטאו. הראשון הוא אדם מסכן, שנכשל בעברה מתוך אונס ובשגגה, כמו הסוחר, ואלו השני הלך וחטא בכוונה תחילה, כאותו סוהר מתחיל. וכי ניתן להשוות בין השניים?!
אדם שנודר נדר לה' אלוקיו ואחר כך טוען שאינו יכול לשלם, עדיף כבר שלא ינדר. וכי כך ראוי לעשות – לנדור נדר, ואחר כך להכריז על פשיטת רגל?!
לפיכך ענשו של אדם כזה גדול מנשא.
הגאון הקדוש, שר בית הזהר רבי חיים ויטאל זצ"ל, היה דורש פסוק זה כך:
"לא יחל דברו" – אדם השומר את פיו ולא מחלל את דברו ומזלזל בו, זוכה ש"ככל היוצא מפיו יעשה" – הקב"ה נותן כח בפיו ומקיים ועושה את דבריו.
כח הדיבור שניתן לאדם הוא קדוש ויקר ביותר. פיו הוא כלי שרת לבורא יתברך! בכח הדבור העולם מתקיים, כמאמר הכתוב (תהלים סח, יב): "ה' יתן אומר המבשרות צבא רב".
עיקרו של האדם הוא כח הדיבור. בבריאת האדם אומרת התורה: "ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב, ז). מתרגם אונקלוס: "לרוח ממללא"?. נשמת החיים שהקב"ה נפח באדם בבריאתו היא כח הדיבור שנתן בו.
משום כך, יש לשמור ביותר על הדיבור. זהו דבר יקר שמוכרח להיות שמור באופן מיוחד!
דיבור או שתיקה – מה עדיף?
יש הטוענים, שהטוב ביותר לא לדבר בכלל, אבל ישנם מצבים שבהם אי אפשר לשתוק. או אז, צריך האדם לדעת מה לדבר ואיך לדבר.
שני שרים בכירים, מיועציו הבכירים של המלך, נהגו להתווכח ביניהם בענין הדבור. אחד סבר שהשתיקה היא הדבר העיקרי שצריך האדם לעשות, וזהו קיום העולם. יפה שתיקה לחכמים (פסחים צט ע"א). ואילו זולתו טען, שהדיבור הוא כח משמעותי יותר.
לבסוף קץ המלך בוויכוחים הארוכים והודיע להם, כי בכוונתו להעמיד צוות שופטים והוגי דעות, וכל אחד מהם יציג את עמדתו ויסבירה היטב. סוף סוף יכריע מי משניהם צודק.
בשעה היעודה נעמדו השנים לפני המלך וצוות השופטים. ראשון פתח השר שטען כי כח הדיבור חשוב יותר. הוא הסביר כי בכח הדיבור מתקיים העולם כולו. כל משא ומתן בין בני אדם נעשה על ידי דיבור, כל לימוד שצריך אדם ללמד נעשה באמצעות הדיבור. אדם נושא אשה על ידי הדיבור, ונמצא שזהו קיומו של העולם.
כשסיים נעמד חברו והחל להסביר כי השתיקה חשובה יותר ונחוצה לקיום העולם.
"אדוני המלך" – עצר אותו הראשון – "האם אוכל לשאול שאלה?".
כשניתן לו מבוקשו טען: "אני הבאתי בכח הדיבור ראיה כי הדיבור הוא החשוב ביותר, ואיך הוא מביא ראיה משלי על שלו? אין לו רשות להשתמש בכח הדיבור שלו! עליו להביא ראיות על ידי שתיקה!"…
נהנה המלך מן הדברים והכריע כי הצדק עמו…
כח הבניין וההרס שבדיבור
הדיבור הוא הדבר החשוב ביותר הנחוץ לקיום העולם. אלא, שיש להזהר בו ולשמור עליו ביותר, ובמיוחד להזהר שלא לבוא לידי לשון הרע, רכילות, שקרים והתפארות עצמית המביאה לגאווה.
"אל תתן את פיך לחטיא? את בשרך" אמר שלמה המלך (קהלת ה, ה). עוד אמר: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו" (משלי כא, כג). העברות החמורות ביותר מגיעות מכח הדיבור, והרבה חורבנות ארעו בעולם בעקבות מילה מיותרת שנזרקה מבלי משים, ופגיעתה הקשה נותרה לדורות.
שמירת הפה מוסיפה לכוחו
ככל שאדם שומר על דיבורו, יש בו כח ועצמה גדולים יותר!
הבבא סאלי זיע"א היה מביא על כך את דברי המשנה בברכות "השותה מים לצימאו מברך שהכל נהיה בדברו" (ברכות פ"ו מ"ח). הוא באר: אין מים אלא תורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נה, א). אדם הלומד תורה מתוך צימאון, כלומר בחשק ובשמחה, במצב של "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי" (תהלים סג, ב), זוכה לקדש את עצמו ומקדש את כח הדיבור שלו. מכח זה יזכה ל"מברך שהכל נהיה בדברו", כלומר, יברך, והקב"ה יעשה את דברו!
כל זאת מכח הדיבור הנעשה בקדושה ובטהרה, שכן הקב"ה אוהב את הדיבור הקדוש והאמיתי.
תפלתו התמימה של בן השלש
לא רק בצדיקים גדולים רואים זאת, אלא גם בתינוקות של בית רבן שלא טעמו טעם חטא, ופיהם טהור וקדוש.
משפחה מבני ברק בת תשעה נפשות רצתה לנסוע למירון בל"ג בעמר. הרכב היה קטן, חמישה מקומות בלבד. מה עושים? שכן שנסע גם הוא הסכים לצרף את אחד הילדים, אבל השאר נדחסו וישבו בצפיפות גדולה בכל הנסיעה הארוכה.
בדרך הכין אותם האב לקראת התפילה על הציון, ואמר: "אנחנו נוסעים כעת לתנא האלקי, עיר וקדיש מן שמיא נחית, רבי שמעון בר יוחאי. כל תפילה שתבקשו מעומק הלב – תתקבל".
הוא לא חשב שגם הילד הקטן בן השלש שומע את דבריו ומפנים את המסר…
כשיצאו מן הקבר שאל האב את הילד הקטן: "על מה התפללת, צדיק?" והילד השיב בתמימות: "בקשתי מה' שיביא לאבא שלי אוטו גדול, שיהיה מקום לכולם, ולא נצטרך להצטופף כל כך"…
"על זה התפללת?" – התחייך – "נו, נו. ואני חשבתי שתתפלל שתגדל בתורה וביראת שמים"…
משם הלכה המשפחה לשבת בביתם של הסבא והסבתא המתגוררים בצפון הארץ. בערב שבת נתן האב לחמיו את מפתחות הרכב שלו, לשמירה, ובמוצאי שבת, כאשר ביקש לקבלם בחזרה, הושיט לו חמיו מפתחות אחרים.
"מה זה?" – התפלא.
"אלו מפתחות הרכב החדש שלך" – השיב לו – "לי יש רכב גדול שכבר איני זקוק לו, ולך יש רכב שקטן על מידותיך. החלטתי שנחליף רכבים"…
פגיעה בצדיק השומר על קדושת פיו
הדברים נכונים גם במקרים הפוכים, כאשר גדולי ישראל הוציאו מפיהם אזהרות והתריעו בעוברי עברה. חכמים אינם מקללים, אבל אדם שעובר על מצוות התורה וממרה דברי חכמים נענש באפן חמור ביותר.
הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל נעקד על ידי הנאצים הארורים על קידוש שמו יתברך. הוא היה תלמידו המבהק של הסבא קדישא, הכהן הגדול מאחיו, מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל. איש הוד, גאון אדיר, צדיק וחסיד. רבי אלחנן הקים את ישיבת ברנוביץ, ומאות תלמידיה שתו בצמא את דבריו.
ביום הפורים ישבו בהיכל הישיבה מאות התלמידים ולמדו. אחד הבחורים יצא מן הישיבה, ופגש בחוץ חבורת ריקים ופוחזים שלמדו אצל הגויים ועשו כמעשיהם. הבחור מצא לנכון להזכיר להם: "יהודים! היזהרו בכבודכם, ושימרו על יהדותכם!".
הפרחחים רתחו מזעם, והחלו לרדוף אחריו, כשהם קוראים לעברו: "את כל עצמותיך נפרק!".
הבחור נבהל וברח לעבר בנין הישיבה, כשהבריונים אחריו.
הוא הצליח לחמוק פנימה, שניה אחת בטרם התפרצו הבריונים הללו בחמת זעם להיכל בית המדרש, שבו ישבו בשלווה מאות בחורים ועסקו בדברי תורה. "איפה הוא?!…" צווחו בזעם.
ניסו להרגיע אותם, אבל הם המשיכו להשתולל ולהפוך שולחנות וספסלים.
בדיוק באותו רגע נראתה דמותו האצילית של הגאון ראש הישיבה בפתח בית המדרש. הוא פנה אל פורקי העל הללו והורה להם בתקיפות גדולה לצאת ולחדול ממעשי הוונדליזם שלהם.
אחד הפוחזים הללו העז פניו, ניגש בחוצפה אל ראש הישיבה וניסה להכותו.
"בלי ידיים…" אמר הרב.
בסופו של דבר, מאימת הרב עזבו כולם את המקום.
חלפו ימים אחדים – ותהום כל העיר. אותו בחור חצוף קם בבקר כששתי ידיו משותקות לחלוטין, וכך נותר עד סוף ימיו.
שתי מלים של קדוש עליון – "בלי ידיים" – ותו לא!
בית המקדש השני חרב מפני שנאת חינם, לשון הרע, רכילות, והוא יבנה בתקון החטאים הללו, כשנזהר בדבורינו, וכאשר נשמור את קדושת הפה וטהרתו.
(מתוך הספר משכני אחריך)