האדם אשר באמת יודע הוא כי ביאתו לעולם היא רק בשביל עבודת השי"ת, לסגֵּל לו תורה ומצוות – חלילה לו מלבטל קביעת עתים לתורה בכל יום, שבשביל שעה ההיא הוא עמֵל כל היום בזיעת אפים, ואם לא יגיע אליה, מה ישאר לו מכל עמלו? ואיך יוכל לקרות שם ה' על עמלו, אם לתכליתו לא בא?!
וזו היא כוונת חכמינו ז"ל: אם אדם עושה תורתו עיקר ומלאכתו טפילה, עושים לו עיקר בעולם הבא, שלאו דווקא במי שעמֵל על התורה כל היום, ועל מלאכתו רק זמן מועט, אלא אף להיפך – במי שעמֵל במלאכתו כל היום, מפני שמוכרח הוא להחיות נפשו ונפש ביתו, ולתורתו קובע זמן מועט, שעה או שתים, (מלבד העתים הפנויות לו, שאינו רשאי לבטל תורה כל זמן שהוא פנוי), אבל הוסכם אצלו כי תורתו היא עיקר תכליתו, ולא יבטל אותה בזמנה הקבוע בשום פנים בעולם, וכל מלאכתו היא טפילה, והכנה לשעה זו – אז יחשב לעיקר בעולם הבא, מאחר שעשה עבודת השי"ת עיקר בעולם הזה. והבדל גדול הוא בין מי שיחשב עיקר בעולם הבא, למי שיחשב לטפל…
[תורת הבית חתימת הספר, מאמר א, בשינויים קלים]