"אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ" (במדבר כ"ז, י"ח)
ולילה ללילה יחווה דעת
נכד רבנו הרב ליפא ישראלזון, מספר: באחד הימים, לאחר ששהיתי בתורנות לילה בבית סבי, נכנסתי למעונו של הגראי"ל שטינמן, שהתעניין ושאל אלו הנהגות ראיתי בלילה במחיצת הגרי"ש אלישיב.
באותה תקופה עסק שיעורו היומי של הגרי"ש במסכת חולין, ולפיכך הוא ישב באותו לילה ולמד את שיטות הפוסקים החלוקים בשיעור הזמן שיש לחכות בין אכילת בשר לחלב וכל המסתעף מהדברים. סבי ישב בהול, ואילו אני ישבתי בסלון והקשבתי לקולו המתוק המרצה את הדברים ומבארם בפירוט רב ובבהירות עצומה. כהרגלו מיני קדם נהג סבי להסביר לעצמו את כל דברי הגמרא והפוסקים באופן ברור ונהיר, כמי שיושב ולומד עם חברותא ופורש לפניו את הסוגיא על כל אגפיה ופרטיה. בעוד הוא יושב ומבאר את הסוגיא כמין חומר, ישבתי במקומי כשגמרא פתוחה נתונה בידי, ובעודי מאזין לדבריו חשתי כביכול אני נמצא בשיעור והבנתי כל מילה מדבריו הקדושים.
כשסיימתי לתאר את הדברים לפני הגראי"ל, נוכחתי לראות כי עיניו זולגות דמעות. "אפילו מתמידים גדולים מאוד מתקשים ללמוד בקול ובאופן זה במשך שעות כה רבות!" אמר בעודו אחזו התרגשות. "לשם כך נדרשים כוחות נפש עצומים!"
"אמנם מספרים כי מרן החפץ חיים זי"ע היה נוהג ללמוד לבדו בקול, כשהוא מבאר לעצמו את הדברים במשך שעות ארוכות", הוסיף הגראי"ל בסערת נפש בעוד אגלי הדמע נוטפים מעיניו, "אולם ממרן החפץ חיים ועד רבי יוסף שלום לא שמעתי על אדם המסוגל לנהוג כן!"
משמשי האדם השלם
לאחר הניתוח, שעבר מרן בלבו, ביקש העסקן הרפואי הרב זלמן זילבר לעכב למשך כמה ימים את הרופא המומחה, שהגיע לארץ ישראל במיוחד עבור הניתוח, כדי שיהיה באפשרותו לבדוק את גופו הטהור של רבנו בימי החלמה ולוודא שליבו פועם כשורה.
שכרו של הרופא הבכיר בעל השם העולמי היה עצום, וכל יום בו שהה בארץ היה כרוך בעלויות של הון עתק ששולם מכספי ציבור. מכיוון שכך התלבט הרב זילבר בעניין עד שלבסוף פנה לשאול את פי מרן הגראי"ל שטינמן האם ראוי הדבר.
הגראי"ל שמע את השאלה והשיב לאלתר: "למען מי יצר הקב"ה כסף בעולם? הרי רק למענו של מי שלומד תורה לשמה!"
ואכן, הרופא נותר עוד ימים אחדים בארץ, ומידי יום ביומו בדק כמה פעמים את גופו הטהור של מרן, שלאחר מספר ימים שב לביתו וחזר לשקוד על תלמודו בהתמדה עצומה!
רעיא מהימנא
סח חתן רבנו, רבי יצחק זילברשטיין: כפי הידוע, מורי חמי, מרן הגרי"ש אלישיב, לא נהג להרבות בסיפור מעשיות. ועל כן, כאשר פתח בסיפור מעשה, היה בכך אות לשומעים, כי יש להאזין לפרטי הדברים בקשב רב ולמצות את מירב הלקח העולה מהם.
באחת ההזדמנויות סיפר מורי חמי מעשה מופלא ומאלף אודות רבי שלמה קלוגר. וכך היו פני הדברים: לאחר שרבי שלמה קלוגר עזב מטעמים שונים את כהונת הרבנות שבעיירה זאליפוט, הוא תר אחר מקום בו יוכל להרביץ תורה לעדרים.
רגליו נשאוהו אל העיר ברוד, בה כיהן כרב ואב"ד בעל ה'בית אפרים', הלא הוא רבי אפרים מרגליות. מאחר שמשרת הרבנות בברוד היתה מאוישת, נמנה וגמר רבי שלמה בליבו לקבל על עצמו כל משרה אחרת, שבאמצעותה יתאפשר לו להרבות תורה בישראל.
לאחר חקירה ודרישה נודע לרבי שלמה, כי כל המשרות התורניות שבעיר ברוד מאוישות, מלבד כהונה אחת והיא משרת מלמד דרדקי בתלמוד תורה שבפאתי העיר. רבי שלמה, ששאיפתו היתה להנחיל תורה לדורות הבאים, מחל על כבודו ונעתר ליטול את התפקיד על שכמו.
יישב גאון כביר שכמותו וירביץ תורה לילדים הרכים, ובלבד שלא תשתכח תורה מישראל!
אולם בכך לא תם המעשה! בעיר ברוד נתקנה תקנה, שעל פיה כל יהודי המבקש להתמנות למלמד דרדקי, מחויב קודם מינויו לשאת דרשה בפני בני העיר בבית המדרש הגדול. והיה אם מצאה הדרשה חן בעיני קהל שומעיו, זכה האיש במשרה, ואם לאו, נאלץ להותיר את הכהונה לרעהו הטוב ממנו.
כמנהג המקום, תבעו בני הקהילה מרבי שלמה קלוגר לשאת מדברותיו לפניהם בטרם יתמנה למלמד. בלית ברירה נעתר רבי שלמה לתנאי, אך קודם מעשה הציב תנאי משלו ודרש שבעל ה'בית אפרים' יהיה נוכח בעת הדרשה.
השעה היעודה הגיעה, בני העיר ברוד ובראשם רבם רבי אפרים זלמן מרגליות נהרו בהמוניהם לבית המדרש, מצפים לשמוע את דבריו של המלמד הבלתי מוכר, שהתנה את דרשתו בהשתתפותו של רב העיר. עת הדרשה הגיעה, רבי שלמה פסע מעדנות לעבר הבימה, נשק לפרוכת והחל לגולל את דבריו בטוב טעם ודעת, כראוי לאיש העתיד להיוודע ברבות הימים כאחד מגאוני הדורות שקמו לעם ישראל.
הזמן חלף והדרשה הגיעה אל סיומה. בעוד למדני העיר משתאים מהיקף דבריו ומעוצם גאונותו של ה"מלמד" האלמוני שהזדמן לעירם, חלף רבי שלמה ליד כיסאו של המרא דאתרא, רבי אפרים זלמן מרגליות, והבחין בפניו החתומות במורת רוח.
"האם דברי לא נשאו חן בעיני המרא דאתרא?!" שאל רבי שלמה בחשש.
"הדרשה עצמה אמנם היתה ראויה", נענה רבי אפרים זלמן, "אך מתוך חשבון פלפול הדברים שערך מר בפרשת 'שלח', הלא היא פרשת המרגלים, עולה כי לא היו שנים עשר מרגלים אלא עשרים וארבעה – דבר הנוגד את פשטות דברי התורה ומאמרי חז"ל!"
"האם יש בבית המדרש תלמוד ירושלמי על מסכת סוטה?" שאל רבי שלמה.
באותם הימים הספרים היו נדירים ויקרים, וידן של קהילות רבות לא השיגה די ממון בכדי רכישת ש"ס בבלי בלבד, על אחת כמה וכמה שלא היה ביכולתן לרכוש תלמוד ירושלמי, ועקב כך נאלץ רבי אפרים זלמן להשיב בשלילה.
"האם יש בבית המדרש מסכת סוטה מן התלמוד הבבלי?" הוסיף רבי שלמה לשאול.
המסכת המבוקשת הובאה על אתר ורבי שלמה פנה אל רבי אפרים זלמן: "יעיין נא מר בדף ל"ד ע"א ויראה בעיניו את דברי התוספות בד"ה טורטני, שהביאו בשם הירושלמי שלדעת רבי עקיבה אכן היו עשרים וארבעה מרגלים!"
הבה נעצור לרגע ממרוצת המעשה ונתבונן קמעא בדברים. כיצד היה נוהג מנהיג גדוש נגיעות, שנוכח לראות כיצד גאון עולם שהגיע לעירו, מצליח להפליא בדרשתו את כל יושבי העיר ועוד מזכירו דבר מפורש שנשמט מזיכרונו. הרי אדם שלא ניחן במידות ראויות , לא היה בוחל בכל האמתלות שבעולם כדי להיפטר במהירות האפשרית מצילו המאיים של האיש, שעלול בבוא העת ליטול ממנו את משרתו והנהגתו.
אולם, בעל ה'בית אפרים' רק שמע את דבריו הנכוחים של רבי שלמה ומיד הכריז, כי איש אשר כזה אינו ראוי להתמנות למלמד תינוקות, אלא למגיד מישרים בעיר ברוד!
לבד מהלקח המאלף שיש ללמוד מענוותנותו המרובה של רבי אפרים זלמן מרגליות, שהעניק לרבי שלמה קלוגר על אתר משרה כבודה בעירו, ניתן להפיק ממעשה זה שני לקחים נוספים.
הבה נתאר לעצמנו רב ואב"ד באחת הערים בארץ ישראל, הנוטש את משרתו והולך לתור אחר מקום אחר שבו יוכל להרביץ תורה. הרי גם בדמיון הנועז ביותר לא נוכל לצייר רב עיר ואם בישראל הפושט את אצטלתו והופך באחת למלמד תינוקות.
אולם רבי שלמה קלוגר ידע והבין, כי המשימה העיקרית בחייו הינה הרבצת תורה, ומאחר שנאלץ להתפטר ממשרת הרבנות שבעיירה זאליפוט, נעתר לשמש כמלמד דרדקי ובלבד שיזכה לשמש כחוליה בשלשלת מסירת התורה לדורות הבאים.
עוד יש ללמוד ממעשה זה עד כמה גדולה היתה ענוותנותו של רבי שלמה קלוגר, שהיה מוכן לשאת בפני כל בני העיר ברוד דרשה, שמטרתה היא לבחון האם הוא בעל כישורים מספיקים בכדי לשמש כמלמד דרדקי. כמה 'מנהיגים' היו מסוגלים לנהוג בהנהגה שכזו?!
הרי לנו דמותו של מנהיג, כפי שהשתקפה גם בדמותו של מרן הגרי"ש, שראה בהנהגה משימה ושליחות שהוטלה לפתחו מן שמיא בעבור כלל ישראל, ומלבד זאת הסתגר בד' אמות של תורה ולא נטר טיבותיה לנפשיה מעולם!
[מתוך 'עמודו של עולם' ]