לרוות נחת מה'בן יחיד'
לפני כמה שנים, נכנסתי להתברך ממרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, עם ידיד שבא עם בנו יחידו. וכיון שחפץ שיברכו מרן ביתר שימת לב, פנה ואמר: אני רוצה ברכה לבן יחיד שלי.
נענה אליו מרן במאור פנים ואמר: אתה יודע שגם מבן יחיד יכולים לרוות הרבה-הרבה נחת.
והוסיף, כי בפרשת במדבר רואים במניין בני ישראל שמתוך כל י"ב השבטים, השבט הכי גדול היה יהודה ואחריו היה שבט דן עם למעלה משישים ושניים אלף יוצאי צבא, לבד מנשים וטף, כאשר שאר השבטים היו פחותים מהם בהרבה. ועורר מרן החפץ חיים כי אם נתבונן קודם, נבחין כי לדן היה רק בן יחיד, וגם הוא היה חרש, ושמו חושים, בשונה משאר אחיו, שהתברכו בבנים רבים. מסתמא בשוק ריכלו אחר גבו של דן ואמרו: מסכן, כל מה שיש לו זה רק בן אחד, וגם הוא כבר חרש. מי יודע מי תסכים להינשא לו, וכמה נחת הוא יראה מהם. מה שאין כן אחיו בנימין, יש לו עשרה בנים, וכן שאר האחים, שהתברכו בבנים רבים, בוודאי הם יראו דורות ישרים מבורכים. אך הטוב ומטיב, חשב לעשות אחרת. ודווקא מאותו בן, הוא הקים שבט הכי מפואר. דווקא דן הוא זה שראה בנים ובני בנים רבים, יותר משאר אחיו.
וייתכן שדווקא מחמת שהיה לו רק בן יחיד, פנה בנפש מרה בתפילה ותחנונים שיחוס עליו הקב"ה ויברכו בזרע רב ומבורך, בשונה משאר אחיו, שאולי פחות חששו מכך, אחר שראו בנים רבים, הגדלים על ברכיהם. ולכן מתוך שהתפלל בהשתפכות הנפש, זכה לקרבת אלוקים אמתית ונשמעו תפילותיו לרצון לפני אדון כל.
מה יעשה אדם ויחכם
עם התקרבותנו לזמן מתן תורתנו, צצה ועולה והשאלה המנקרת בלבנו תמיד: מהי הדרך בה נצליח להחכים ולהשכיל בנבכי חכמת התורה.
וכבר תירצה הגמרא (נדה ע:) קושיה זו. "מה יעשה אדם ויחכם, ירבה בישיבה" – יתמיד וישקיע עוד ועוד. מקשה הגמרא, שלכאורה בדרך זו לא מצליחים להחכים, שהרי "הרבה עשו ולא עלתה להם". מתרצת הגמרא "אלא יבקש רחמים ממי שהחכמה שלו, וזה בלא זה לא מועיל".
הרי שאחת הדרכים העיקריות בה עלינו להתחזק קודם קבלת התורה, המתחדשת מדי שנה בשנה בחג השבועות, היא לאחוז בפלך התפילה.
תפילה בד' אמות של פוסק הדור
עם הכניסה להתבוננות בתפילה, עולה לנגד עיני דמותו של מורי ורבי מרן הגרי"ש אלישיב זיע"א אשר רבים באו לזכות ולהתפלל במחיצתו, ולהתבונן בכל פרט מדרכי הנהגתו, אשר היו מנוהלים כדקדוקי ההלכה ומארחותיו הסיקו מסקנות הלכתיות רבות. אכן תפילתו הותירה רושם וחיזוק רב על כל רואיה.
חובה נעימה לציין, כי למרות שרבינו שמר על זמנו מכל משמר, עד כי לאחר כל הוראה שיצאה מפיו, הן בהתייעצות והן בתשובה הלכתית, היינו התלמידים מתייגעים להבין למה היתה כוונתו, ומה הונח בתוך דבריו, שנאמרו בקיצור רב, והשיב כך, לא רק משום שאמרו חז"ל (פסחים ג, ב) "לעולם ישנה אדם לתלמידו בדרך קצרה", אלא משום שזמנו היה מתומצת ומחושב עד מאוד. כמו כן כמה פעמים שבקשתיו לשמש כסנדק בברית, התנה את הסכמתו "בתנאי שתאמר להם, שאני לא רוצה לחכות, ומיד כשאכנס, יכריזו כולם 'ברוך הבא'" – ההכרזה שאומרים הקהל, עם כניסת התינוק לברית. עם כל זאת, בבואו לתפילה, היה נראה שמרוץ הזמן בו חי תמיד, הונח בצד קמעא והשקיע זמן רב לעבודת התפילה.
בשנים עברו בהן התפלל בהיכל בית הכנסת 'תפארת בחורים' שמעל שטיבלאך 'מאה שערים', הקדים להגיע לבית הכנסת ונמנה לא רק בין ה"עשרה ראשונים" אלא מהיותר ראשונים, אם לא ראשון ממש. היתה לי קביעות להעלות בפניו שאלות בהלכה בדרכו מביתו לבית המדרש. אירע לא אחת, שהיינו השניים הראשונים בבית הכנסת. אף לאחר סיום התפילה, לא הזדרז לצאת, אלא עוד זמן רב נשאר כשהוא ישוב במקומו.
ובמהלך התפילה עצמה היה נראה לכל כי ראשו ולבו מונחים עמוק עמוק בתוך מילות התפילה. כל קטע וקטע בתפילה אמר במתינות ובשימת לב יתירה. ואמנם את התפילות היום יומיות היה אומר בזריזות מעט, אך בימי הסליחות, וכן כשהתפלל תפילת יום כיפור קטן, היה ידוע לכל, כי המניין האיטי ביותר, הוא המניין של מרן הרב אלישיב בו המתינו לו הקהל בכל חלק מהתפילה.
מתוך ששם ליבו על כל בקשה בתפילה, באחד הימים תמה רבינו בפני שליח ציבור, שהתחיל את חזרת הש"ץ, מיד כאשר פנה לאחוריו באמירת 'עושה שלום', מדוע אינו ממתין עוד מעט, עד שיסיים את תפילת יהי רצון שיבנה בית המקדש. "זה הרי חלק מהתפילה, ואני רוצה להקשיב לחזרת הש"ץ…
גדול השקדנים היה משקיע זמן רב בתפילה, ואמנם הוא לא התפלל באריכות, אך ייחס לזה חשיבות וזמן רב.
מזלזלים ברומו של עולם
על הפסוק "כרום זולות לבני אדם" (תהילים י"ב, ט) דורשת הגמרא (ברכות ו, ב) "אלו דברים העומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלים בהם. ומהו תפילה". והיינו כי לשון 'כרום' היא מלשון דברים העומדים ברומו של עולם. 'זולות' מלשון שבני אדם מזלזלים.
וביאר הסבא מקלם שהזלזול הגדול ביותר, שלא מעריכים אל נכון את יקר התפילה וערכה הרם ולא מבינים שהתפילה יכולה להביא את האדם היישר אל רום העולם ולקרב איש קטן קומה לשיחה ישירה עמו יתברך, העומד ברומו של עולם.
לצערנו, אנשים לא חושבים כך. האמת שלא כל-כך חושבים בכלל מהי תפילה. ואם כן חושבים קודם התפילה, מקווים אולי להצליח לכוון קצת, או לפחות להתפלל בזמן, אך לא מעלים על הדעת, שנוכל להתעלות כל כך על ידי התפילה, וזהו הזלזול הגדול.
והן אמת היא, שאין הקב"ה צריך לנו ולתפילותינו. וכל מהותה של התפילה היא – כפי שהגדיר חובת הלבבות – לגרום ל"גבהות הנפש", כלומר הגבהת ורוממות הנפש, עד רומו של עולם.
איך התפילה משנה
בספר 'ארי נוהם' לרבי יהודה אירה ממודנה, מחכמי איטליה הקדומה, הביא את קושיית הרמ"ק מגורי האר"י, היאך ניתן לפעול לשינוי דברים בתפילה ורצונו של מקום. הרי הקב"ה גזר שפלוני יהיה חולה ואלמוני ימתין עוד זמן עד שימצא את זיווגו. כלום בתפילתי מסוגל אני לשנות גזרת עליון?
ומיישב במשל נפלא, לאב שיצא עם בנו לטיול על שפת הים הגדול, והנה הבחינו באוניה גדולה. עם התקרבותה למזח, משליך רב החובל חבל עבה אל החוף, אותו מקבל אחד הספנים וקושרו ליתד הקבועה בקרקע, בקשר עמוק ומפותל. לאחר מכן מושך רב החובל בחבל. וכך אט אט מתקרבת האוניה אל החוף, עד שנעצרת בחולות הקרקע.
הילד עומד מן הצד חושב, שעם המשיכה בחבל, בזרועותיו האיתנות של רב החובל, מתקרב החוף אל האוניה, אך כל בר דעת מבין, שהוא מושך את עצמו, ובכך מתקרב אל קו החוף.
היא-היא תכלית התפילה! שאני אשתנה, שאני אתקרב אליו.
לאדם הקטן נראה, כי תפילה משנה את הרצון העליון, וכביכול מושכים חשבונות שמים אלינו ופועלים לשנותם, אך המשכיל מבין כי תפילה טובה משנה את האדם. התפילה בונה את האדם, כל תפילה מקרבת אותנו יותר לקב"ה, מקצרת את המרחק בינינו לבין הבורא עולם. ואחר התקרבותנו – עם קרבה שכזו, לא נגזר הקושי, ומתבטל הגזירה.
עם התפילה, מתחזקת בקרבנו האמונה, כי רק הוא הפועל ועושה. אין רופא ואין תרופות, יש רק בורא עולם, שהוא רופא כל בשר. הוא מייצר התרופות, והוא הממציא אותם, לכל הצריכים אותם, ובשל כך, אנו מפילים תחינתנו לפני היחיד שיכול להועיל, שיתמלא רחמים על החולה, וירפאו ברפואה שלמה, כראוי למלך גדול ורחמן כמוהו.
הדרכת הסטייפלער לכוונה בתפילה
למחרת יום הכיפורים תשל"ז, זכיתי לעלות לקודש פנימה, לבית מרן בעל הקהילות יעקב ובקשתי לשמוע ממנו הדרכה לחיזוק הכוונה בתפילה.
נענה מיד ואמר: שלשה דברים צריכים חיזוק.
א] תתפלל קצת יותר מהר.
ב] צריך לעשות הכנה לתפילה, והכנה זו איננו יודעים מה היא, ולדידן זו אמירת פסוקי דזמרה.
ג] והעיקר-העיקר לידע לפני מי הוא עומד להתפלל.
עד כאן לשונו.
קודם שנבחן יחד בעז"ה את תוכן ומשמעות דבריו המאירים, עלינו לדעת כי תפילותיו של הסטייפלער הרקיעו שחקים ופעל בהן ישועות רבות. ואף מהסתכלות קלה, היה ניתן להבחין במאמציו בתפילה, שנאמרה תוך השתפכות הנפש ממש.
בעת לימודי בישיבה, נסעתי כמה פעמים על מנת להתפלל במחיצת גדול הדור בעל הקהילות יעקב. במהלך השנה לא התפלל כוותיקין מדי יום, וזאת מאחר שבשעות היום רבו הפונים אליו לבקש תורה מפיו, בעצה, ברכה ותושיה. ולכן הקדיש את לילותיו, לעמל התורה ללא טרדות הנכנסים ויוצאים, והתאחר מלתת תנומה לעפעפיו.
ואמנם מדי בוקר התפלל בשעה שבע, אך בימי הסליחות הקדים לאומרם כבר באשמורת הבוקר. ובשל כך הקדמתי את בואי מבאר יעקב לבני ברק. כבר יום קודם, כדי שאהיה סמוך אליו ואתבונן בתפילתו, מתחילתה ועד סופה.
בסיום כל קטע אחר שסיימו הציבור. עוד נשמע קולו מתנשא ברמה "נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי" כאשר נשמעת נימת ההתחננות והבקשה בלשונו, תוך השתפכות הנפש.
מאז ועד היום, לאחר שעברו כבר עשרות שנים, כאשר מגיע היום בו מבקשים זאת בסליחות, עדיין מתנגן באזני קולו המתרפק על מילות התפילה.
תתפלל קצת יותר מהר
והוא-הוא שלימד אותנו "תתפלל קצת יותר מהר". ואין זה סותר כלל וכלל לעבודתו ותחינתו בתפילה, אלא לימדנו בזה, שאדרבה זו עצה לקבל גישמעק וטעם בתפילה, שהרי כל צורת התפילה היא "כדבר איש אל רעהו, ורעהו מקשיב שומע אליו" )מסילת ישרים י”ט) ולא נראה בחיי היום יום מי שמדבר עם רעהו בצורה איטית ונמשכת, מ-ה של-ו-מ-ך וכדו'.
לכן, בשביל לחוש יותר שהתפילה היא כדבר איש אל רעהו ובשביל לתפוס את הכוונה שלא תתפזר, יש "להתפלל קצת יותר מהר".
ואף מרן רבינו הגרי”ש אלישיב זיע”א, כאמור, לא התפלל בצורה איטית ונמשכת, אלא כל מילה בצורה ברורה כמונה מעות, אך כאמירה קולחת.
ועם כל זאת, מעי חמרמרו כאשר עולה בזיכרוני, קול תפילתו המשתפך בערבות.
כמונה מעות
מקום תפילתי היה בסמוך לעמידתו בשמו"ע, וכיון שהקפיד לקיים את ההלכה המפורשת בשלחן ערוך )טור או"ח ק"א( "המתפלל צריך שישמיע לאזנו", היתה נשמעת לחישת תפילתו אף לעומדים בסמוך אליו.
את כל מילות התפילה היה אומר בבירור, אך היו בקשות ומילים ומסוימות, בהן האריך והשתפך קולו כבן המתרפק אצל אביו.
בברכת מגן אבות, באמרו 'מלך עוזר ו-מ-ו-ש-י-ע', ניכר היה כי הבקשה הזו מעניקה לו מנת חיזוק, עד לתפילה הבאה; שיש מישהו, ריבון כל העולמים, שמושיע אותו בכל הנצרך; וכן בברכת 'אתה חונן' נעצר, והאריך בבקשת 'ד-ע-ה'. כמו כן בסיום התפילה, התחנן 'פ-ת-ח ל-ב-י בתורתך'. וחיזוק גדול הוא, איך שאותו גאון אשר כל רז לא אניס ליה, שכל הדור ציפה למוצא פיו, התחנן לדעה ולפתיחת הלב בתורה מתוך ידיעה שלשם כך יש "לבקש רחמים ממי שהחכמה שלו".
דברי הסטייפלער "להתפלל קצת יותר מהר" באה למול הדעה הרווחת, שכאשר באים להתחזק בתפילה, משמעותה הראשונית היא, שמהיום יש להתפלל יותר לאט. וכאמור, אין הדבר כן, אלא נדרשת יותר שימת לב לנאמר בתפילה, אך זה לא מחייב שזה יהיה איטי יותר.
אין כלל ברזל
ואומנם, כפי שקיבלנו מרבותינו, אין זה כלל ברזל לכל אחד ואחד ויש שהתחזקותם באה דווקא מתוך אריכות בתפילה.
תלמיד שבא ללמוד בישיבה מחו”ל, ביקש מהמשגיח הגה”צ ר' יחזקאל לווינשטיין עצה לחיזוק יסודות האמונה. והשיבו כי "העצה לזה היא, שתאריך מעט בשמונה עשרה".
נראה שעומק כוונתו היתה שעל ידי זה שיאריך, יתבונן יותר בכך, שהוא הנותן דעה ותורה, סליחה ורפואה, אליו אנו פונים ומבקשים למילוי צרכינו.
אכן אין בזה כלל ברזל לכאן ולכאן, וכל "ערום יעשה בדעת" (משלי י”ג, ט”ז) לבחון בעצמו מהי הדרך שיותר מועילה לו, לריכוז המחשבה בתפילה.
פסוקי דזמרה
עוד אמר לי הסטייפלער "צריך לעשות הכנה לתפילה, והכנה זו איננו יודעים מה היא, ולדידן זו אמירת פסוקי דזמרה".
וכפי שמובא בגמ' (ברכות ל”ב, ב) "חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה" ונפסק להלכה (שו”ע צ”ג, א) שכל אחד ואחד "ישהה שעה אחת קודם שיקום להתפלל, כדי שיכוון לבו למקום". מבאר הפרי מגדים כי חלק משעת ההכנה קודם התפילה, היא אמירת פסוקי דזמרה.
שומה עלינו להתכונן לתפילה ולחשב את בואנו לבית הכנסת עם הנחת התפילין וזמן אמירת כל פסוקי דזמרה בניחותא, המשרה על האדם שמחה מיוחדת, בהכרה בכל נפלאות וגבורות ה'. וכבר אמר ר' אייבו (מדרש שוחר טוב ק') "כשאתה מתפלל יהא לבך שמח עליך, שאתה מתפלל לפני אלוקים שאין כיוצא בו".
לדוגמה כשמתבוננים בפסוק "ורחמיו על כל מעשיו" ופירושו שהוא מרחם ומיטיב לכולם כפשוטו, עד כי מבואר בבבא מציעא (פ”ה, א') שאמתו של רבי רצתה לגלגל החוצה חולדות שהיו בבית ואמר לה שתעזבם, כיון שרחמיו על כל מעשיו, ואף החולדות בכללם, ואיך אנחנו נזיק להם.
התבוננות בזה, בתוספת חשיבה שההטבה שלו כלפינו – בניו וצאן מרעיתו, הרי כפולה ומכופלת, וניכרת על כל צעד ושעל, מרימה את שמחת הלב, לגבהים אחרים.
(מתוך עלון דורשין ושואלין – במדבר תשע"ט)