הרב ישראל ליוש
וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ… לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' … לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו (יז יט כ)
אם יעסוק המלך בתורה ויקרא בה כל ימי חייו – אומר ה'אור החיים' הקדוש – אזי ילבש ענווה ויראה, כמאמר התנא: (אבות ו א) 'כל העוסק בתורה לשמה… ומלבשתו ענוה ויראה'. כנגד ענווה, אמר: 'לבלתי רום לבבו', וכנגד היראה, אמר: 'למען ילמד ליראה'.
מנהגו של עולם שהזוכה לשררה על הציבור, הרי הוא מתגאה ומתנשא עליהם, מה שאין כן בשררה של תורה, הזוכה בה בזכות עמלו ויגיעתו בתורה, על אף גדלותו ורוממותו משאר העם, אינו מתנשא עליהם, אדרבה, קשוב לצרכיהם ומתייחס אליהם בכבוד ובענווה יתירה, ומעלתו ומשרתו הרי הם כלי שרת לפשוטי העם, ולא חלילה סולם להתגאות והתנשאות.
***
גאונותו של מרנא ה'חזון איש' זי"ע במידות, לא פחתה אף כשערה מגאונותו בתורה. בזקנותו, כאשר היה יוצא לרחוב, היה מקפיד לחבוש משקפיים, ולפלא היה זה בעיני הבריות, משום שבביתו כאשר למד ועיין בספרים לא חבש משקפיים.
פעם שאלו תלמידו רבי שרגא פייבל שטיינברג על פשר הענין, הסביר לו החזון איש: "כאשר אני יוצא לרחוב, קורה שבני אדם מנענעים לי בראשם לשלום, ואינני מבחין בהם והם עלולים להיפגע מכך, על כן אני מקפיד ללבוש משקפיים כדי שאראה אותם ואחזיר להם שלום…".
***
משום אותה ענווה וזהירות בכבוד הזולת, חישב ה'חזון איש' גם את קצב הליכתו ברחוב…
היה זה כאשר פעם תלמידו הבחין כי בדרכו מבית המדרש לביתו, לפתע באמצע הדרך האט ה'חזון איש' את קצב הליכתו, והחל ללכת בנחת, למרות שבדרך כלל מחמת יוקר הזמן מיהר החזון איש בדרכו. כעבור כברת דרך קצרה, שוב הגביר ה'חזון איש' את קצב הליכתו ושב למנהגו הרגיל.
התלמיד שידע שכל פסיעה ותנועה של ה'חזון איש' מחושבת ומדוקדקת, שאל אותו: "מדוע שינה הרב את קצב הליכתו הלוך וחזור?"
"לא שמת לב שכאשר האטתי את ההליכה, עבר שם אדם צולע, שהליכה מהירה קשה עבורו?! הרי אם הייתי הולך כרגיל, עלול היה להיגרם לו צער על שהוא אינו יכול ללכת כך כשאר האדם, והיה זה כזורה מלח על פצעיו…, כאשר הוא רואה שאף אנשים בריאים הולכים באיטיות כמותו, נותנת לו הרגשה שהוא אינו כה מוגבל… רק כאשר כבר לא ראיתיו באופק, שבתי ללכת כרגיל, בקצב מהיר…"