הסעיפים האחרונים ב'חפץ חיים' עוסקים באופני ההיתר לספר לשון הרע ורכילות כאשר הדבר לתועלת. לאחר שה'חפץ חיים' הביא כמה ציורי מקרים בהלכות אלו, הוא מסיים וכותב:
"ובדעתי היה לצייר עוד איזה ציורים, לענין אומן ושכיר ומשרת וכהאי גוונא" [– כלומר, מקרים בהם מותר או צריך לפעמים לספר לשון הרע לתועלת] – "אך מפני הוצאת הדפוס כי רבה היא ומפני טרדת הזמן נמנעתי מזה".
לכן, במקום זאת מציב ה'חפץ חיים' שלושה כללים, שאם יקפיד עליהם האדם, יצליח להינצל ממכשול:
"אך כללו של דבר, האדם צריך לשום עיניו ולבו על דרכיו ובפרט על מוצא פיו, שלא להתערב בעניינים דבין אדם לחברו –
א) "אם לא שיידע מתחילה את הענין בבירור לאמתו" [- לא מהשערות, לא מפי השמועה, ללא תוספת נופך ותיאורים; ושיהיה ברור לו שאכן הדבר רע, ואם לא יספר לחברו הוא יינזק מכך].
ב) "ולכוון לתועלת ולא מצד שנאה" [- ולוודא שאכן תצא מכך תועלת].
ג) "ולראות את הנולד מדיבורו, שלא יצא מגדר הדין חס ושלום" [- שלא יינזק השני בגופו בממונו יותר ממה שהיה מגיע לו על פי דין תורה].
ואם שלוש אלה יעשה לה – "ואז ה' יהיה בכסלו שלא ילכד בפח היצר".