הרב בנימין בירנצווייג
"ַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ, וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ" (דברים א', כ"ב)
פירש רש"י: ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים וזקנים דוחפים את הראשים.
עצת המרגלים קבלה את אישורו של משה רבינו, ואף יהושע שלח מרגלים לתור את הארץ, ומה היה רע בבקשת ישראל ממשה רבינו 'נשלחה אנשים לפנינו'?
אלא מבאר רש"י שהתורה מלמדת אותנו יסוד גדול מאד לחיים! כשמעשה נעשה בפזיזות, במהירות, בחוסר מתינות וסבלנות, סימן הוא כי המעשה רע ולא ממקור טוב הוא! זה מעשה הנובע מיצר הרע, מכוונות רעות, כשבן אדם רוצה להגיב מיד, סימן הוא שהוא מרצון של נקמנות ורוע. כשאדם מתון במעשיו, כשהוא חושב וממתין לפני כל תגובה ומעשה שהוא עושה, אזי זה מראה כי מעשהו ממקור טוב ורצון כנה, שאם היה המעשה וכוונתו רעים הרי שההמתנה היתה מכבה את הרצון והמעשה.
בני ישראל כשבאו לפני משה, כולם בערבוביא ילדים דוחפים הזקנים וזקנים את הראשים, הרי ראה משה רבינו כי יש כאן פזיזות ובהילות, אין כאן מתינות וסבלנות, זה זה מראה שהכוונה לא טובה, אם הם היו באים ברוגע ובדרך ארץ ומתינות, הרי ראיה שהמעשה נעשה בשיקול דעת ולא ברגשי פזיזות ומחשבות לא טובות.
בספר 'גנוזות הגר"א' מסופר: אדם אחד בא אל הגר"א בבהלה עד שכמעט לא היה יכול לדבר, מה עליו לעשות היות ושמע על אשתו איזה דבר מכוער, השיב לו הגר"א, לך לביתך ואל תשים לב אל הדבר כלל וכלל. לאחר זמן שאלו אותו תלמידיו מנין לך הדבר וכי נביא אתה? ויען להם, לא נביא ולא בן נביא אנכי אלא מקובלני שיצר הטוב אין לו גבורה להלהיב לב האדם כל כך, ובראותי אותו בא במרוצה ובהלה הבנתי כי היצה"ר עוררו לזה.
לפנינו מעשה נפלא המובא בספר אור דניאל, שממנו נוכל ללמוד היכן יש לנהוג בעצלות ולא בפזיזות ולאיזה נזק עצמי גורם האדם הנוהג במידה זו של פזיזות ואינו עושה מעשיו במחשבה תחילה.
מסופר על החכם צבי זיע"א, שהתארח פעם אצל בעל בית אמיד, אבי אביהם של בני משפחת רוטשילד, הימצאותו בבית זה גרמה קשיים לא מעטים כיוון שבהיותו מתמיד עצום הגיע לפעמים אל הבית בשעת לילה מאוחרת, בני הבית לחצו על אביהם שיוציא את הבחור וישלחוהו למקום אחר, אך הוא לא נענה להם, כך נמשך הדבר זמן רב ובעל הבית עמד בניסיון ולא העז להוציא מילה אחת של טרוניא מפיו.
ויהי היום, וגם בעה"ב עצמו הגיע למצב שהוא כבר לא היה מסוגל יותר לסבול את הקשיים, היה זה כאשר בדיוק באותו יום נתקל בבעיות שונות בענייני מסחרו, ובלבו הצטבר מלאי של תחושות כעס ומרירות וכל אלה הביאוהו לפלוט כמה מילים נגד הבחור, אמנם הוא לא אמר לו במפורש שיצא מביתו אבל הנימה שהייתה בפיו גילתה על יחס שונה מעט ממה שהיה עד היום. מיד לאחר מכן הרגיש בעה"ב בדבר, התחרט מאוד על כך ואף ניגש אל הבחור וביקש ממנו בדמעות מחילה סליחה וכפרה.
והנה לא עברה שעה קלה מאז פליטת הפה, הגיעו פרנסי הקהילה הסמוכה לבקש מהבחור שיכהן כאב"ד כעירם, העיסקה נחתמה בו ביום וכבר למחרת יצא החכם צבי מן הבית ועבר להתגורר בעיר הסמוכה, בצאתו את הבית פנה לרוטשילד ואמר לו כדברים האלה, אתמול כאשר לא התגברת על עצמך היה היום האחרון שהייתי צריך להישאר אצלכם, עוד בתחילת בואי אליכם נגזר כך מן השמים שזה יהיה היום האחרון, אם היית זוכה להתגבר עוד שעה קלה בלבד ולא היית נוהג עמי בפזיזות ומתרעם על הקשיים שגרמתי לך ע"י לימוד התורה שלי, היית זוכה לבנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות, עכשיו שלא זכית לכך, בנים מופלגים בעשירות ובממון יהיו לך, תלמידי חכמים לא יהיו לך.
ב'משלי אריסטו' מובא משל על גודל חשיבות המתינות! לאדם אחד היה כלב ששמר על ביתו בנאמנות ולא פעם גירש מן הבית גנבים וחיות רעות, האיש לא חשש מעולם לעזוב את ביתו ביודעו שכלבו ישמור עליו מכל משמר.
פעם הלך ליער לכרות עצים והשאיר את בנו הקטן בביתו, כשהכלב עומד לשמור עליו, כשחזר לביתו והתקרב לדלת מצא כתמי דם גדולים על הרצפה, האיש נבהל וקרא בקול לבנו, אך הבן לא ענה, קרא שוב ולא היה מענה, נכנס בצעדים מתוחים לביתו והגיע לחדרו של בנו וכשניגש למיטתו הילד לא היה במיטתו, ואז הוא רואה בפינת החדר את הכלב שעל פיו כתמי דם, האב הזדעזע ומיד חשב שהכלב טרף את בנו, וללא שהייה הרג את הכלב, וישב לבכות בקול בכי מר על מות בנו.
לקול בכייתו התעורר הבן שנרדם מאחורי הבית ובא אל האב הנדהם, כשבנו ההמום מוציאו לחצר הבית האחורית, שם הראה לו פגר של זאב מוטל על הרצפה בחצר, התברר שהכלב נלחם בחרוף נפש להציל את הבן שהתחבא בחצר מפני הזאב והצליח להרוג את הזאב, לולא הכלב לא היה עוד בנו בחיים. והוא בפזיזותו הרג את מציל בנו.