בפרשת השבוע מתואר עונשם של המרגלים:
"וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְיָ",
"באותה מיתה ההגונה להם, מידה כנגד מידה; הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר 'בַּמגפה' ולא 'בְּמגפה', וזהו 'לפני ה", באותה הראויה להם על פי מידותיו של הקב"ה, שהוא מודד מידה כנגד מידה" (רש"י). מדברים אלו ומהדברים הבאים, נראה עד היכן מגעת חובת הזהירות מדיבור בגנותהּ של ארץ ישראל.
בשלושת הדפים האחרונים של מסכת כתובות ישנהּ אריכות בשבחהּ של ארץ ישראל, ובתוך הדברים מספרת הגמרא: "רבי חנינא מתקן מתקליה", ומפרש רש"י: "משוה ומתקן מכשולי העיר מחמת חיבת הארץ שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים".
ועוד מספרת הגמרא: "רבי אמי ורבי אסי קיימי משמשא לטולא ומטולא לשמשא", ומפרש רש"י: "כשהשמש הגיעה למקום שהם יושבים וגורסים וחמה מקדרת עליהם, עומדים משם לישב בצל, ובימי הצינה עומדים מן הצל ויושבים בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל".
וכתב הבן איש חי בספרו 'בן יהוידע': "היו רבי אמי ורבי אסי מקדימים לקום ממקום זה לפני שתגיע אליו השמש, כדי שלא יבוא אחד התלמידים לומר על המקום ההוא לא טוב, ונמצא מוציא דיבה על חלק קרקע שבארץ ישראל, ומכאן ילמד האדם מוסר השכל, לשמור פיו ולשונו לבל יוציא מפיו שום דיבור לא טוב לגַנות אפילו אמה אחת מארץ ישראל, הן מצד האויר, הן מצד קור וחום, הן מצד הפירות, והן בענין הבנין וכיוצא, ואפילו בעת חורבנה שהבתים הם של הגויים, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל".
ומסופר על הגרב"ד ליבוביץ זצ"ל שישב עם בחורים שביקרו בארץ ישראל, והחלו לספר שהיה שם חום כבד, והפסיקם, כדי שלא יספרו בגנות ארץ ישראל. ועל הרה"ק רבי אהרן זצ"ל מבעלזא מסופר, שאחד סח באוזניו על אודות מקום מסוים בארץ ישראל שהוא מקום של תורה ועבודת ה', וסיים דבריו במשאלה כי הלואי והיה המצב כך בכל ארץ ישראל, ובשומעו זאת התחלחל רבי אהרן מכך ששמע אבק לשון הרע על יושבי ארץ ישראל.
[(ביאורים ומוספים דרשו לספר חפץ חיים, הל' לה"ר כלל ה, 47)]