בס"ד
הרב ישראל ליוש
ביום י' בכסליו חל יום היא"צ של הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל ה'אבן האזל' על הרמב"ם, וראש ישיבות 'סלוצק' ו'עץ חיים'.
רבי איסר זלמן נולד בשנת תר"ל בעיירה 'מיר', ובילדותו כבר למד אצל רבה של 'מיר', הגאון רבי יום טוב ליפמאן באסליאנסקי זצ"ל, בעל ה'מלבושי יום טוב', ומעט אחר שנכנס לעול תורה ומצוות, הלך ללמוד בישיבת וואלז'ין אצל הנצי"ב והגר"ח מבריסק. על אף גילו הצעיר חבריו ורבותיו חיבבוהו והעריצוהו מאוד.
רבות השקיע רבי חיים בצמיחתו של 'זוניא מיר'ער' – כפי שכונה, הוא אף אמר: "כשזוניא פותח את פיו – נפתחים לי צינורות המוח". הנצי"ב הטביע ע"כ את המשפט: 'ר' חיים על צווארו ויעסוק בתורה'.
בתקופת אירוסיו עבר לישיבת 'ראדין', ובשנת תרנ"ב נשא לאשה את רעייתו, בת הגביר ר' שרגא פייבל פראנק מקובנה. לאחר מכן, בהיותו רק כבן כ"ד שנה, התמנה לר"מ בישיבת סלבודקה, שם התקרב מאוד אל ה'סבא מסלבודקה'.
בשנת תרנ"ז עבר ל'סלוצק' לייסד שם ישיבה עפ"י בקשת הסבא, ובשנת תרס"ג כשעזב הרידב"ז לארצות הברית ואח"כ לארץ ישראל, נתמנה לרב העיר 'סלוצק'.
צרות רבות, רדיפות ומאסרים סבל מהמשטר הסובייטי בברית המועצות, ובשנת תרפ"ג נמלט ל'קלצק' שבפולין, ויסד שם את ישיבת 'עץ חיים', יחד עם חתנו הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, ותלמידו הקרוב, חתן אחותו, הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל.
בשנת תרפ"ה עלה לארץ ישראל ונתמנה לראש ישיבת 'עץ חיים' בירושלים, ועמד בראש 'מועצת גדולי התורה' וממייסדי 'ועד הישיבות'.
סדרת ספריו 'אבן האזל' על הרמב"ם, הלא היא אוצר בלום של למדנות מקיפה, מפארים את ארון הספרים בעולם הישיבות.
***
"וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ…" (כח טו)
לפי שהיה ירא מעשיו ומלבן [רש"י]
"שמעתי מדודי הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל", היה הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל רגיל לומר, "עה"פ: 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי' (תהילים כג): נתאר לעצמנו אב צועד עם בנו ביער, והאב טרוד במחשבותיו ולא שם לבו שבנו מתרחק ממנו. הבן המשיך לצעוד ביער העבות, וכשהבחין שהוא לבדו בלי אביו, נתקף פחד נורא, דמיונות שונים עלו במוחו, הנה אריה רעב מתקרב, אולי זה דב או זאב, הוא פנה אנה ואנה, בכה מאוד וזעק: 'אבא..! אבא…!'
"לפתע ראה האב את בנו מרחוק, הוא רץ לכיוונו והחל להכותו ולהוכיח אותו: 'מדוע הלכת ללא רשות…? אסור לעזוב את אבא אפילו לרגע…!'. הבן בכה מאוד, כל מכה וגערה הכאיבו לו, אך יחד עם זאת הוא שמח שהנה עתה הוא ליד אביו, 'שווה לקבל מכות כאלו מאבא, הוא גם שומר עלי מהאריה והזאב…' הרהר הבן…
"'זהו שאמר דוד המלך', אמר רבי איסר זלמן, 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי', גם בתוך הצרה אינני ירא, כי אני חש שהקב"ה המייסרני, נמצא עמדי ושומר עלי'"…
***
יד ההשגחה לוותה במוחש את שידוכו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל. היה זה בשנת תרנ"א. הוא בא בברית האירוסין עם מרת בילא הינדא, בתו הצעירה של ר' פייבל פראנק מקובנה. ר' פייבל היה עשיר ואוהב תורה מאוד, ובחביבותו נדב רבות למוסדות תורה. ר' פייבל כבר לא היה בין החיים כשבתו התארסה עם רבי איסר זלמן, אך הוא השאיר צוואה לרעייתו, להשיא את בנותיו לתלמידי חכמים, וכך עשתה.
רבי איסר זלמן היה עני מאוד בבחרותו. לימים סיפר לתלמידו הגאון רבי אריה לוין, שהיה לו זוג מכנסיים אחד בלבד, וכאשר הם נקרעו ולא היה לו מה ללבוש, היה לובשם בצורה שהקרע לא יראה, ולאירוסיו השאיל מכנסיים מחבר.
ולמרות כל זאת, אף שהכלה באה מבית עשיר, העניינים הגשמיים לא עניינו אותה כלל, היא רק בררה דבר אחד: 'האם הוא הבחור הטוב ביותר בישיבה?'
לאחר אירוסיו עבר ללמוד בישיבת 'ראדין', והתאכסן בביתו של קצב שהגדיל את פרנסתו הדחוקה ע"י השכרת החדר לישיבה.
מנהג היה לו לקצב, להפשיט את עורות הבהמות ולייבשם על משקופי חלונות ביתו, וכך היה מוכרם ומרחיב את פרנסת בני ביתו. הריחות החריפים שנדפו מהעורות הלחים, הפריעו מאוד לרבי איסר זלמן ופגעו בבריאותו, ולמרות הפצרות חבריו שיודיע על כך להנהלת הישיבה, על מנת שימצאו לו מקום שינה חליפי, סירב לעשות כן, מחשש שהנהלת הישיבה לא ישכינו שם בחור אחר, ומצב הפרנסה של הקצב, שגם כך היה בכי רע, יגרע עוד יותר.
כך נשאר רבי איסר זלמן בחדר המצחין והחנוק, וכעבור תקופה קצרה לקה במחלת ריאות קשה, וחייו היו בסכנה גדולה. הוא נאלץ לעזוב את הישיבה ולחזור לעיירתו 'מיר'…
הרפתקאותיו לא נסתיימו בזאת, כשחזר ל'מיר' פרצה בעיירה שריפה גדולה שכילתה את רוב הבתים, ורווח והצלה באה לו עקב כך ממקום אחר. קרוב משפחתו, הגאון רבי יום טוב ליפמאן באסליאנסקי זצ"ל, רבה של 'מיר', שכר עבורו חדר אצל אחד האיכרים באחוזת יער סמוכה ל'מיר', ודאג להביא לו כל יום חלב לשתיה.
האוויר הצח במעבה היער והחלב הטרי ששתה כל יום, הקלו מאוד את מערכות הנשימה של רבי איסר זלמן ומצבו החל להתייצב. רבי יום טוב ליפמאן אף שלח אליו בחורים מישיבת מיר, שהיו פזורים בעקבות השריפה בבתים שונים, שידברו אותו בלימוד, וכך התעודד ומצבו הוטב…
מצבו היה עדיין רחוק מלהיות טוב ובריא, ומשכך מצפונו נקף לקשור את ארוסתו אליו, והוא פנה אל בני משפחתה וסיפר להם על מחלתו. הוא הצהיר בפניהם כי הם רשאים לבטל את השידוך ולא תהיה לו עליהם כל קפידה, אדרבה הוא יבין לליבם.
כאשר שמעו על כך בני המשפחה, שלחו עגלה להביאו לקובנה, עיר שיש בה רופאים טובים, אולי ימצא מזור ומרפא למחלתו הקשה. לאחר בדיקות הרופאים נוכחו בני המשפחה כי מחלתו קשה, והם הפצירו בכלה לעזוב את השידוך. באהבתה את התורה והכבוד שרחשה לתלמידי חכמים, לא שתה ליבה לדבריהם ולא הסכימה לבטל את השידוך.
כשגבר לחצם, הלכה בעצמה לרופא, ושאלה אותו על מצבו של חתנה המיועד, ועל סיכויו להחלים ממחלתו, "מצבו קשה מאוד, וסיכוייו לחיות לכל היותר שנה אחת…" – אמר לה הרופא בקרירות. אך גם זה לא הרתיע את הנערה האצילה, ואמרה: "זו זכות מיוחדת לחיות אפילו רק שנה אחת עם תלמיד חכם כזה, בעל מידות נאצלות כל כך, שכבר היום הוא בחיר ישיבת וואלז'ין…, לא אבטל את השידוך!" – פסקה.
בני המשפחה המשיכו בלחציהם, או אז קמה ונסעה אל מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע ושאלה ב'אורים ותומים'. לאחר ששמע את שאלתה ואת מצבו הרפואי של חתנה, אמר: "ישנם אנשים בריאים וישנם אנשים שמאריכים ימים…", אך יצאה התשובה מפי קדשו של הסבא קדישא, גמרה הנערה בדעתה שלא תעזוב את השידוך בשום אופן.
משפחתה קיבלה את החלטתה ושלחוהו להבראה נוספת, ואכן אחר שנה מצבו הוטב להפליא, וברכת הכהן הגדול התקיימה במלואה, הם זכו לחיות יחד יותר משישים שנה, עד יומו האחרון.
♦♦♦
"כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ": (כח טו)
רבי איסר זלמן היה מספר: יהודי ישב באולם ההמתנה שלפני חדרו של הגה"ק מרוזי'ן זי"ע. טרוד היה היהודי ממצוקותיו וצרותיו. לפתע נכנס לחדר בנו הקטן של הרבי 'משה דוד', לימים 'הרבי מטשורטקוב' ושאל את היהודי: "מה ברצונך לבקש מאבא?"
"אני זקוק לישועה…!" ענה היהודי וליטף את ראש הילד בחיבה.
לאחר שיצא היהודי מחדרו של הרבי, שאל אותו הילד 'משה דוד': "מה אמר לך אבא?"
– "הוא אמר שה' יעזור!"
– "ומה יהיה עד שה' יעזור?"
– "אינני יודע…"
– "אם כך חזור לאבא ותשאל אותו…"
חזר היהודי לרבי ושאל אותו את שאלת בנו הקטן, שמע הרבי וענה: "הקב"ה יעזור גם עד שהוא יעזור, כפי שכתוב בפסוק: 'כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך', גם עד שאושיעך לא אעזבך…".
♦♦♦
"וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹקִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם": (כח יז)
"פירוש: הרגיש בלבו שהיה ירא מעצמו, ואמר כמה מורא במקום הזה, ונתן טעם באומרו 'אין זה כי אם בית אלוקים', דקדק לומר שם 'אלקים' כי הוא מקור המורא דכתיב (קהלת ג) 'והאלקים עשה שייראו וגו", ודבר ידוע כי שם אלקים יפחיד לבב אנוש". [אור החיים]
הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל היה אומר בשם הגאון רבי יצחק בלאזר זצ"ל, שהקשה מה חידש רבי חנינא באומרו: "הכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים, שנאמר: 'מה ה' שואל מעמך כי אם ליראה…'" והרי זה דבר פשוט, כי אם לא כן אין בחירה?
ותירץ: שונה 'יראת שמים' מיראה אחרת. כאשר האדם ירא מכל דבר, חיה רעה או ליסטים, אין הדבר תלוי בבחירתו, כי הפחד הוא מצד הטבע. אבל ב'יראת שמים' נתחדש שפחד תלוי ברצונו ובבחירתו של האדם, אם יבחר שלא לפחד מהבורא ית', באמת לא יפחד ממנו, ורק אם יחליט להעלות בליבו מורא ופחד מהדין העתיד, רק אז אכן תהיה לו 'יראת שמים'. והגם שמצד השכל לא מסתבר שתהיה היראה תחת שליטת הרצון, מ"מ חידש רבי חנינא שכך גזרה התורה ב'יראת שמים'.
***
אין מילים שיגדירו את ה'יראת שמים' של הגאון רבי איסר זלמן, ועל כן נשאיר את ההגדרות לסיפורים…
"החלב גלש…!", צעקה רעייתו של רבי איסר זלמן בשעה שלמד עם תלמידיו. רבי איסר זלמן פסק מלימודו, שוחח כמה מילים עם הרבנית ויצא מהבית.
המאורע הפליא מאוד את התלמידים, מעולם לא הפסיק רבם מלימודו, מה גרם לו, אם כן, להפסיק מהלימוד בעבור מעט חלב שגלש?
כאשר שב לביתו הסביר רבי איסר זלמן לתלמידים המתפלאים: "אם החלב גולש, אין זה מקרה, זו גזרה משמים, עלינו לפשפש ולבדוק את סיבת הגזרה… ואכן התברר שהיום הרבנית לא שילמה לחלבן את כל הכסף המגיע לו עבור החלב, על כן הלכתי לשלם לו את החוב, הלא נצטווינו 'ביומו תתן שכרו…'".
"ואם תתפלאו כיצד ידעתי כל זאת, שזו הסיבה שהחלב נשפך" – המשיך רבי איסר זלמן ואמר לתלמידיו – "אספר לכם מעשה מרבי חיים וואלז'ינער זי"ע: פעם ספרו לו שדלי המים טבע בבאר, וכשהביאו גרזן להעלותו משם, נפל אף הגרזן. מיד תלה רבי חיים הדבר בספק כסף מעשר שהקהל לא הפרישו. וכששמע דבר טביעת הדלי קם והפריש סכום זה למעשר, ומיד באו להודיעו שהדלי והגרזן עלו מן הבאר…".
***
פעם הגיע רבי איסר זלמן לביקור אצל הבריסקער רב זצ"ל, מיד כשנכנס הבהיר לו שלא היה בכוונתו לבוא לבקר אותו, אך כיוון שהיה בקרבת מקום, חשב שמן הראוי שיבוא לשאול בשלום הבריסקער רב.
לאחר שיצא, שאלוהו מלוויו לשם מה זקוק היה להבהיר למרן הגרי"ז שלא היה בכוונתו לכתחילה לבוא לבקרו?
"אילו לא הייתי אומר לו, היה חושב שבאתי במיוחד לבקרו, והיה בכך משום גניבת דעת…" – הסביר רבי איסר זלמן.
***
פעם, כאשר חזר מבית המרחץ, נזכר שהכניס את בגדיו לתא אחד ואת המגבעת לתא אחר ושילם רק עבור כרטיס כניסה אחד, ועל כן החליט שעליו לשלם לבעל המרחץ עבור עוד כרטיס, מחשש גזל…
מלווהו רצה ללכת במקומו לשלם לבעל המרחץ, אך רבי איסר זלמן התנגד ואמר: "אני צריך ללכת, שכן עלי גם לפייס את הבלן, כדין הגוזל את חבירו…".
***
"לפני חמישים שנה הוצאתי מהישיבה בחור שהקדיח תבשילו" – סח פעם רבי איסר זלמן למקורביו – "ועד היום אינני מסוגל להסיח דעתי מכך… מי יודע אם לא אני גרמתי שייצא לתרבות רעה…?!". עד יומו האחרון לא חדל מלחזור בתשובה ולהתפלל על 'חטא' זה…
***
פעם באמצע שיעור, קפץ תלמיד והכריז: "רבי עקיבא איגר אומר ההיפך מדברי הרב!", בענווה ובסבלנות אופיינית ובלי כעס כלל על התלמיד שהפריע למהלך השיעור, ענה לו רבי איסר זלמן בשלווה: "כיון שרבי עקיבא אייגר אומר ההיפך, הרי שיעורי בטל ומבוטל, אך היות ולא ראיתי את דבריו, כמדומה שמותר לי לסיים את השיעור…".
בינתיים עיין התלמיד שוב בדברי רבי עקיבא אייגר ומצא שטעה בהערתו, מיהר הבחור וביקש מרבי איסר זלמן שימחל לו, "תנוח דעתך" – הרגיע אותו רבי איסר זלמן – "אדרבה, אדם טועה במה שהוא מתעסק, לפום חורפא שבשתא…".
♦♦♦
"וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי"… (כח כ)
סיפר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ששמע מהגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, שכאשר התכונן ה'חפץ חיים' זי"ע לעלות לארץ ישראל בשנת תרפ"ה, דיבר בשבת לפני הקהל בבית מדרש ב'ראדין' ונפרד מהם.
אחר הדרשה נגש אל ה'חפץ חיים' אחד הבעלי-בתים ושאלו בתמימות: "מדוע כשדיבר הרב על הנסיעה לארץ ישראל, לא אמר 'אם ירצה ה'?"
ואכן בסופו של דבר, הנסיעה לא יצאה אל הפועל, רעייתו של ה'חפץ חיים' חלתה באופן פתאומי, ולאחר מכן ה'חפץ חיים' נחלש מאוד והנסיעה בוטלה.
רבי איסר זלמן סיפר שמלבד הפעם הזאת, תמיד היה ה'חפץ חיים' רגיל לומר על כל דבר 'אם ירצה ה", אפילו שהלך לחדר השני אמר: "אני הולך לחדר השני אם ירצה ה'".
ברוח מעשה זה אמר רבי יחזקאל אברמסקי, שאפשר לפרש הפסוק הנ"ל ע"י שינוי הפיסוק: "וידר יעקב נדר", ומהו הנדר? – "לאמר אם יהיה אלוקים עמדי", היינו לומר לפני כל פעולה שעתיד לעשות 'אם ירצה ה".
***
אם בנדרים עסקינן, מן הראוי לספר מעשיה נאה: מזלו של רבי ברוך פרץ מלצר, אביו של רבי איסר זלמן לא שפר עליו. פרנסתו היתה דחוקה מאוד, ושנים רבות לא זכה בפרי בטן בר קיימא. רק בערוב ימיו נולד לו בן שלימים האיר את העולם בתורתו.
'איסר זלמן' נקרא שמו בישראל, כאשר נכנס בבריתו של אברהם אבינו, בהשתתפות גדולי ורבני העיר 'מיר', ובראשם הגאון רבי חיים לייב טיקטינסקי זצ"ל ראש הישיבה הגדולה ב'מיר'.
כשמלאו לו שלוש שנים, הביאו אביו ל'חיידר' ללמוד תורה, כשהוא עטוף בטלית כנהוג, וערך לכבוד המאורע סעודה צנועה, כמה כוסות יי"ש ודג מלוח. גם ראש הישיבה, רבי חיים לייב, הוזמן לסעודה זו, וכשנכנס לשמחה אמר לו רבי ברוך פרץ: "לא הייתי מטריח את כבודו להשתתף בסעודה זו, אם לא שבברית כאשר שתינו 'לחיים' איחל לי הראש ישיבה שנתראה כשיכנס הרך הנימול לחיידר, ועניתי אחריו פעמיים 'אמן… אמן!', ואם כן יש בכך ספק נדר. אמנם סעודה זו היא למעלה מאפשרותי הכספית, אך מחשש נדר ראיתי חיוב לערוך אותה…".