הרה"ג רבי בנימין בירנצוייג שליט"א
מתי המתענה כדי לשוב בתשובה, נקרא 'קדוש' ומתי נקרא 'חוטא'?
הרוצה לחזור בתשובה ולמרק עונותיו, כתב השו"ע (סי' תקעא סעיף א) שישב בתענית, וע"י כך ימרק עונותיו. אלא שסייג זאת דווקא לאחד שיכול גופו לסבול התענית, אז נחשב ע"י תעניתו כקדוש, אבל מי שאינו יכול לסבול התענית מחמת חולשתו, אם יתענה נקרא 'חוטא'.
ובטעם הדבר שנקרא 'קדוש' אם יכול גופו לסבול את התענית, כתב המהר"ל (נתיב התשובה פ"ז) שכיון שנבדל מאכילה ושתיה, הרי הוא כמדרגת מלאך, שאין לו גוף ולא שייך בו אכילה ושתיה.
ובטעם הדבר שנקרא 'חוטא' אם גופו אינו יכול לסבול התענית, כתב המהר"ל (שם) שחטא בכל מקום עיניינו הוא חסרון, והיושב בתענית ואינו מסוגל לכך, הרי זה מחסר מנפשו, ונקרא 'חוטא'.
עסקן ציבור, לגבי מה החשיבו אותו כמלמד תינוקות?
אדם המקבל על עצמו לישב בתענית כדי להטהר מחטאיו, אם הוא אדם חזק בגופו, שיכול לסבול התענית, כתב השו"ע (סימן תקעא סעיף א) שהוא נקרא קדוש, אבל אם הוא אדם חלש בטבעו וע"י התענית יחלש גופו, נקרא חוטא.
ומטעם זה המשיך השו"ע (בסעיף ב) וכתב שתלמיד חכם, כיון שע"י התענית הוא ימעט מעצמו מלאכת שמים של עמל התורה והמצוות, לכן אינו רשאי לשבת בתענית [יחיד] מפני חטאיו [ועל עוונות ידועים, צריך להתענות ראה במשנ"ב ס"ק א, ד].
וכן מלמדי תינוקות, כתב השו"ע שאינם רשאים לשבת בתענית [יחיד] מפני חטאיהם, ובטעם הדבר כתב המשנה ברורה (שם ס"ק ה) משום שכיון שעוסקים במלאכת שמים של לימוד תינוקות של בית רבן, וע"י התענית יחלשו ויתמעטו במלאכת שמים שלהם, דינם כתלמידי חכמים. טעם נוסף כתב המשנה ברורה, שכיון שייחלש גופם ולא יוכלו לעשות מלאכתם נאמנה, נחשב שגוזלין את הבריות ששלמו להם בעבור לימוד בניהם [ואפילו בעוונות ידועים אסורים להתענות].
ועסקן ציבור העוסק בצרכי ציבור ושתדלנות, כתב בספר חסידים (סימן תקכז) שדינו כמלמדי תינוקות, ואינו רשאי לסגף את עצמו, משום שאם לא יוכל לדבר ולעסוק בענייני הציבור עקב חולשתו מהתענית, הרי מפסיד בכך את הבריות [ולכאורה זה רק בדברים שאם לא יעשם באותו יום יפסידם, ויפסדו הבריות].
היכן מרומז במילה 'תענית' שעיקרה נתינת צדקה לעניים?
המקבל על עצמו להתענות לכפרת עונותיו, ומצטער מאד מהתענית, כתב הרמ"א (סימן תקסח סעיף ב) שיכול לפדותו בממון, וביאר המשנה ברורה (ס"ק כג) שתענית נחשבת לצדקה, וכיון שנותן דמי חלבו ודמו לעניים, יצא.
ולא רק תענית שקבל על עצמו היחיד נחשבת לצדקה, אלא אף תענית ציבור, התבאר בגמרא בברכות (ו, ב) שעיקר קבלת השכר של תענית ציבור, היא עבור הצדקה שנותן לעניים, שהתענו באותו היום. סימן לדבר כתב ב'מטה משה' (אות תשנה) שהמילה 'תענית' היא אותיות 'תת עני' והיינו נתינה לעניים.
עוד רמז כתבו התוס' במגילה (כא, א ד"ה הקורא) לכך, שעיקר השכר עבור התענית היא נתינת הצדקה לעניים, במה שמפטירים בתענית 'דרשו ה", וזה כיון שנאמר בה: "שמרו משפט ועשות צדקה", והוסיף ב'אלף למטה' (סימן תרב ס"ק ח) שבפסוק זה מרומז המילה 'צום' בראשי תיבות למפרע.
מה הדבר המועיל יותר מכל תעניות וסיגופים, לדעת אדוננו הגר"א?
בענין תעניות וסיגופים שעושים בני אדם לשם תשובה, כתב אדונו הגר"א באגרתו, שראוי לאדם לייסר את עצמו על ידי שמרגיל עצמו בשתיקה, וירסן את תאוותיו, ומועיל בזה יותר מכל תעניות וסיגופים שבעולם. וכן הביא המשנה ברורה (סימן תקעא ס"ק ב) שראה כתוב בספר אחד, שכשאדם רוצה להתנדב בתענית, טוב יותר שיקבל על עצמו תענית מהדיבור, ממה שיקבל על עצמו תענית מן האכילה, כי ממנו לא יצא לו נזק לא בגופו ולא בנשמתו, ולא ייחלש על ידי זה בעבודת ה'. והוסיף שכעין זה כתב הגר"א באגרתו.
וה'קהילות יעקב' (קריינא דאגרתא ח"א עמוד קפב אות קסז) הביא שמדברי הגר"א רואים, שהדבר המועיל ביותר מכל עינויים וסיגופים לכפר על חטאיו, הוא שיעסוק בתורה ובגמילות חסדים, ובזה יכופר עוונו.
וענין זה של סיגופים ותעניות לשם תשובה וכפרת עונות, כתב הגרש"ז אויערבך (שולחן שלמה סימן שלד ס"ק כו) שאינם קבועים לכל אדם, וגם לא בכל דור ובכל הזמנים, ונראה שצריך לומר לבעל תשובה שהוא בר דעת, שעליו להאמין באמונה שלימה, שהקב"ה מוחל וסולח לכל השבים אליו באמת, ויחד עם צערו על מעשיו בעבר, צריך להודות ולהלל לה' יתברך, שנתן לו לב מבין לשוב אליו באמת.
כיצד יכול האדם להקריב את היצר הרע שלו על גבי המזבח?
הביא המשנה ברורה (סימן תקעא ס"ק ב) בשם ספרי המוסר, שאם אדם באמצע אכילתו בעוד שהוא מתאווה לאכילתו, מושך ידו מהמאכל, זה נחשב לסיגוף, ומתכפרים עוונותיו בזה.
והגדיל במעלת העושה כן, ה'רבינו יונה' (יסוד התשובה) שכתב שמי עושה כן ומושך ידו מאכילתו בעוד הוא תאב לאכול, הרי שהוא מראה שזוכר בזה אהבת הבורא יתברך, יותר מהיושב בתענית פעם אחת בשבוע, שהרי מניח מתאוותיו לכבוד הבורא יתברך בכל פעם שאוכל ושותה.
מעלה נוספת במסלק עצמו מאכילה ושתיה בעוד הוא תאב לכך ביותר, כתבו ה'מגיד מישרים' (אזהרות אות טז) וכן ה'פלא יועץ' ( ערך תענית ד"ה והיותר) שבכך הוא נחשב כאילו מקריב קרבן, ושולחנו הוא כמזבח לזבוח עליו את היצר הרע.
פניני הדף היומי בהלכה
סימן לג הלכות תפילין
צדדי רצועות התפילין, האם יש להקפיד שיהיו שחורות כפני הרצועות?
בענין חיוב צביעת רצועות התפילין בצבע שחור, כתב השו"ע (שם סעיף ג), שההלכה למשה מסיני שצריכות הרצועות להיות שחורות, נאמרה דווקא בצד החיצון של הרצועות, אבל בצד הפנים, יכול לצבוע בכל צבע שירצה, מלבד צבע אדום, שלא יאמרו שמדם חטטיו נצבעו והאדימו.
ובענין צידי הרצועות במקום החיתוך שלהן, האם שם יש להקפיד לצובען בשחור והוא בכלל ההלכה למשה מסיני של צביעת הרצועות בשחור? נחלקו בזה הפוסקים:
דעת ה'קסת הסופר' (סימן כג ס"ב ובלשכת הסופר ס"ק ב) שיש לדקדק להשחירן, ואפשר שהוא בכלל ההלכה למשה מסיני של שחרות הרצועות, כיון שנראה לחוץ.
מאידך, בפמ"ג (הובא במשנה ברורה ס"ק כד) משמע שאין צורך להקפיד על כך, שכתב שמי שהשחיר את הרצועות שלא לשמה, יכול לצבוע את הצד השני של הרצועה לשמה, ולהופכה כלפי מעלה, ואם יש להשחיר את הצדדים, עדיין ישאר בצידי הרצועות הצבע שהושחר שלא לשמה [כך דייק מדבריו בספר 'זכרון אליהו' פ"כ סימן ב]. וכן הביא החזו"א ('אורחות רבנו' ח"א עמוד לו) ראיה מה'תיקון תפילין' (עמ' מא), שכתב שמשחירים את הרצועות ואחר כך חותכים אותן, והרי הצדדים לא הושחרו בצביעה שעשה בתחילה, אלא ראיה שאין צריך לצבוע את הצדדין. וכן כתב ב'תשובות והנהגות' (ח"ב סימן כב) שהגרי"ז מבריסק לא הקפיד על כך.
*נדונים הלכתים אלו נכתבו על מנת לעורר לב הלומדים, ולהלכה יש לעיין במקורות. והובאו בביאורים ומוספים משנה ברורה מהדורת 'דרשו'.
לשליחת תגובות לכותב הטור הרב בירנצוייג, כתבו ל: [email protected]