"ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל יראי אלוקים"
בשבוע שעבר הבאנו כאן בעלון 'לקראת שבת', מדברותיו של הגאון רבי אברהם גולדשמידט שליט"א, בנו של הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל ונין הסבא מסלבודקא זצ"ל. בתוך השיחה שמענו מפיו של הרב גולדשמידט שליט"א, הרבה עובדות מרתקות וסיפורים מפעימים על גדולי הדורות, ורק מפאת קוצר היריעה לא יכולנו לפרסם את כולם. על כן אנו מביאים הפעם בס"ד צרור נוסף של סיפורים ועובדות, שהרב גולדשמידט עצמו היה עד להם, או שמע אותם מפי בעלי המעשה עצמם:
כשאבי מורי, הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, למד בישיבת סלבודקא בעיר סלבודקא שבליטא, הוא למד בחברותא עם הגאון רבי יצחק הוטנר, ה'פחד יצחק' זצ"ל. הם למדו בין היתר מסכת נזיר, ובאותה התקופה גם כתב הגר"י הוטנר את ספרו 'תורת הנזיר'. הרב הוטנר עוד לא היה נשוי באותם ימים.
לימים, כשעלה הגר"י הוטנר לארץ והתיישב בה, הוא החל לתכנן את הקמת הישיבה שלו, ישיבת 'פחד יצחק', ואני, כבנו של אחד מידידיו הטובים, הייתי נכנס מדי פעם לבקר אותו. הרב הוטנר היה מקבל אותי תמיד בשמחה גדולה, ולא פעם שמעתי ממנו סיפורים מאוד מעניינים אודותיו, וגם אודות גדולים אחרים.
פעם אחת נכנסתי לרבי יצחק והוא אמר לי: "תשמע משהו מעניין שקרה לי מקודם. בא אלי יהודי אמריקאי ובפיו טענה: הוא לא יודע איך להתמודד עם המצב החדש שנהיה פה. יש לו מספר בנות בלי עין הרע, את הגדולות הוא חיתן בלי שם בעיה, אבל עכשיו באו הבנות היותר צעירות, ויש להן דרישות גבוהות. הן צריכות לדעת באיזו ישיבה הבחור לומד, האם הוא מתמיד, האם הוא יודע ללמוד, מה אומר עליו ראש הישיבה שלו, אם הוא לומד רק עשר שעות ביום הוא לא מספיק מתמיד, צריך אחד שלומד 14. מה יהיה? איך אפשר למצוא ככה חתן לבנות, למה אי אפשר לעשות שידוכים נורמליים כמו שעשינו עם הבנות הגדולות יותר?".
אמר לי רבי יצחק: "אה!!! גיוואלדיג! אהבת התורה הולכת וגדלה, כבוד התורה הולך ומתגבר. 'מוראדיג'! זה דבר נפלא".
ואז, הוסיף רבי יצחק וסיפר לי סיפור, כדי להמחיש לי מה זה אהבת תורה, שיהיה לי מושגים מה זה נקרא כבוד התורה, שלא נטעה לחשוב שזה באמת דבר חדש שלא היה לעולמים חלילה וחס. הסיפור אירע כשלמד בישיבת סלבודקא. באותה התקפה בה למד שם גם אבי מורי זצ"ל כאמור, אבל לפני שאספר את הסיפור ששמעתי מפי רבי יצחק, אני רוצה לספר קודם מה ששמעתי מהחברים שלו, אבי מורי ואחרים, שסיפרו לי איך רבי יצחק הגיע בכלל לישיבת סלבודקא.
קרון עם עילויים
באותם ימים היה בעיר סלבודקא כולל אברכים שהתנהל במקביל לישיבה. בראש הכולל עמד בחור מבוגר, גאון עצום בתורה, הגאון רבי זלמן פרמוט, היו מכנים אותו 'ר' זלמן קוברינר' כי הוא בא מהעיר קוברין, ושם בסלבודקא היו מכנים הרבה מאוד בחורים עם השם של העיר ממנה באו. הוא התחתן רק בגיל 41, עם בתו של הרב מקיידן.
בכולל סלבודקא למדו גאוני עולם כמו ראש הישיבה הגאון רבי יעקב קמינצקי, הגאון בעל ה'דברי יחזקאל', הגאון בעל ה'מדרש דוד' ועוד.
ביום מן הימים החליט ר' זלמן לנסוע לוורשה, ככל הנראה כדי לגייס כספים להחזקת הכולל בסלבודקא. הסבא מסלבודקא שמע על כך, ואמר לו: "אם אתה נוסע לוורשה, עשה בבקשה טובה, תיכנס שם לבתי המדרש ותמצא לי כמה עילויים, בחורים גאונים. תביא אותם ללמוד אצלנו בישיבה…".
נסע ר' זלמן קוברינר לוורשה, נכנס לבתי המדרש וחיפש אחר בחורים מוכשרים במיוחד. בפולין לא היה מקובל כל כך ללמוד בישיבות, הבחורים היו לומדים בבתי המדרש, ולא בכל מקום היה להם אדם גדול שידריך אותם איך ללמוד סוגיא.
אחרי ששהה שם כמה ששהה, חזר רבי זלמן לסלבודקא, ואתו עוד שמונה בחורים עילויים גאונים, חריפים, בחורים שעתידם לפניהם.
אחד מאותם בחורים היה רבי יצחק הוטנר, שבישיבה כינו אותו 'יצחק ורשאוור', על שם העיר וורשה ממנה הגיע.
ר' זלמן קוברינר נכנס לסבא מסלבודקא, ואומר לו: רבי, הבאתי לך קרון מלא בעשרה עילויים כמו שביקשת… כל הבחורים נכנסו לקבל שלום מהסבא שהחל למנות אותם וראה שיש רק שמונה בחורים. הוא פנה לר' זלמן קוברינער ואמר לו, נו? אמרת עשרה עילויים וכאן אני רואה רק שמונה, איפה השנים הנוספים? ר' זלמן עשה את עצמו כנעלב ואמר לסבא מסלבודקא, ומה איתי? אני לא עילוי? הרבי אינו מונה אותי בתוך כל השאר? הרי גם אני באתי עכשיו מוורשה…
חייך הסבא והוסיף לשאול: "אם היית אומר תשעה עילויים, ניחא, אבל אמרת עשרה וגם אם נכלול אותך עמהם יש כאן רק תשעה?"
השיב לו ר' זלמן תשובה ניצחת ואמר: "אבל הרי אני כבן ארבעים שנה, אני שווה בגיל לשני בחורים צעירים ואף יותר, ואם כן שמונת אלה יחד איתי הרי כאן עשרה עילויים צעירים"…
עם התרמיל ביד
רבי יצחק הוטנר החל להתאקלם בישיבה, הוא מצא את מקומו ולמד והתעלה, אבל אחרי תקופה אירע איזה עניין שגרם לו לשנות את דעתו. הוא מאוד התלבט עד שלבסוף החליט שהוא עוזב את המקום וחוזר לוורשה מכורתו.
ארז את חפציו, ארגן את מעט הדברים שהיו לו בתרמיל, העמיס אותו על גבו ויצא לדרך, כשלפני שהוא פונה לתחנת הרכבת, הוא ביקש להיפרד קודם מהסבא מסלבודקא.
נקש רבי יצחק הצעיר על דלת הבית, ואת הדלת פתחה הסבתא רבא שלי, 'הסבתא מסלבודקא'… היא היתה אשה חזקה ופעילה. הסבא כיבד אותה כבוד מלכים, אבל זה כבר נושא למאמר בפני עצמו.
היא רואה שבדלת עומד בחור כשחפציו ארוזים. שואלת הסבתא לרצונו, והוא משיב לה שהוא רוצה להיכנס כדי להיפרד מהסבא, לפני שהוא נוסע הביתה.
"מי אתה?", שאלה הסבתא, והרב הוטנר השיב לה "אני יצחק וורשאוור".
"אתה יצחק וורשוואר?", שאלה הרבנית בקול גדול והסתכלה עליו מכף רגל ועד ראש, במבט חצי מאשים. "זה אתה? בעלי לא אוכל ולא ישן בגללך, הוא כל הלילה בוכה וצועק מה יהיה עם יצחק וורשאוור, מה יהיה עם יצחק וורשאוור?".
רבי יצחק שמע את הדברים הללו, והבין שהסבא כנראה מודע לכך שהוא רוצה לעזוב את הישיבה, ולא זו בלבד אלא שהוא גם מאוד מאוד מודאג בגינו, ודואג מאוד לעתידו. הדברים הללו חלחלו עמוק ללבו, וגרמו לו לשנות את דעתו. כך הוא זכה לצמוח לגדול בתורה וגאון עולם.
ואם אנחנו מדברים מהאופן בו בנה הסבא מסלבודקא את תלמידיו, אני אספר כאן במאמר המוסגר סיפור נפלא ששמעתי מפי עד ראיה.
הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן, ראש ישיבת בולטימור, היה גם הוא תלמידו של הסבא מסלבודקא. היו לו שני תלמידים אחים, שם משפחתם היה ליף, הם למדו אצלו בבולטימור ולאחר מכן באו ללמוד בארץ והקימו כאן בארץ בתים בישראל. כשהרב רודרמן היה מגיע לארץ, הם היו מקבלים את פניו ומלווים אותו.
סיפר לי אחד מהאחים ליף, שהוא היה משמש כנהג של ראש הישיבה הרב רודרמן. פעם אחת הם נסעו בירושלים בשעת אחר הצהרים מאוחרת, והרב רודרמן פתאום מבקש בקשה מעניינת: "אתה יכול בבקשה לקחת אותי להר הזיתים? אני רוצה לפקוד את קברו של הסבא מסלבודקא הטמון שם!".
נענעה התלמיד ואמר בבקשה, אם ראש הישיבה רוצה בוודאי שאני יכול, ומיד החל לנסוע לכיוון, הגיע להר הזיתים ועצר בכניסה לחלקה שבה טמון הסבא מסלבודקא.
הם יצאו מהמכונית, התחילו להתקרב, וכשהרב רודרמן כבר זיהה את המקום הוא ביקש מתלמידו שיעמוד מרחוק: "עשה לי טובה", הוא ביקש, "הישאר כאן. אני רוצה לגשת לבדי לקברו של הסבא".
סיפר לי התלמיד שיצר הסקרנות בער בו מאוד. 'מה זאת אומרת? ראש הישיבה רוצה ללכת לקבר לבדו? מה יש לו לעשות שם שאסור שעוד מישהו יראה? אני חייב לראות…'.
השעה כבר היתה שעת דמדומי חמה, המקום התחיל להחשיך, והתלמיד ניצל את זה כדי לעשות עיקוף קטן מהצד והתקרב אל מקום מנוחתו של הסבא, במטרה לבדוק מה הרב רודרמן עושה שם.
לנגד עיניו התגלה מחזה מרטיט: הגרי"י רודרמן הגיע אל הקבר, נשכב עליו בהשתטחות גמורה והתחיל לצעוק בקולי קולות "רבי רבי, אתה יודע שבלעדיך לא היה יוצא ממני כלום! אתה יודע שאתה בנית את האישיות שלי, אתה עשית אותי למה שאני", כך משך שעה ארוכה צעק הרב רודרמן ובכה על קברו של הסבא מסלבודקא.
אפשר לספר עוד ימים ושבועות על האופן שבו בנה הרב את תלמידיו, וכולנו הרי רואים שכל עולם התורה של ימינו מבוסס במידה רבה עליו ועל תלמידיו הקדושים.
רבי חצק'ל טרסטינער
עד כאן מה ששמעתי מחבריו של רבי יצחק הוטנר, ועכשיו אספר מה ששמעתי מרבי יצחק עצמו: בחלק מהתקופה בה הוא למד בישיבה, הוא היה ישן בחדר אחד עם 'רבי חצק'ל טרסטינער' – הגאון רבי יחזקאל ברשטיין בעל ה'דברי יחזקאל' הי"ד, שהיה במקור מהעיר טרסטינה ולכן כינו אותו כך, על שם עירו. הוא היה אחד מרבותיו של מרן הרב שך זצ"ל, ולימים הוא היה אחד מאותם קדושים וטהורים שנתעלו באש קודש על קידוש ה' בפורט התשיעי של קובנה.
למעשה ה'דברי יחזקאל' כבר היה אז נשוי, הוא לא היה מבחורי הישיבה, אבל מאחר ונפשו חשקה בתורה והוא היה מתמיד עצום, הסדר היה שהוא היה נשאר לישון בישיבה יחד עם הבחורים, ורק לשבתות היה חוזר לביתו.
בסלבודקא, מי שקבע את סדרי הישיבה, היה לא אחר מאשר הסבא מסלבודקא עצמו. הוא סידר את החברותות, הוא גם החליט מי ישן איפה, וכל ענייני הישיבה התנהלו על ידו, ברמה שאי אפשר בכלל להבין לאילו רזולוציות הוא ירד, והכל היה מתוך שיקול דעת בהיר, ומתוך כוונה לסדר את הכל, כך שלכל בחור יינתנו התנאים הטובים ביותר לצמוח לגדול בתורה.
בכל אופן, מספר רבי יצחק הוטנר שהוא ישן באותו חדר עם 'רבי חצק'ל טרסטינער': "אני ישנתי כשמיטתי צמודה לקיר אחד", הוא סיפר לי, "ורבי חצק'ל ישן כשמיטתו צמודה לקיר הנגדי, בצד השני של החדר.
"אני אהבתי ללכת לישון בעודי מעיין בספר 'עונג יום טוב'. רבי חצק'ל לעומת זאת, היה יושב וכותב חידושי תורה לאור הנר שהיה על שולחנו, עד ששמורות עיניו נעצמו וכשגברה עליו העייפות הוא היה נכנס למיטה ושוכב לישון.
"פעם אחת עיינתי ב'עונג יום טוב' עד שייעצמו שמורות עיני, והנה עלתה לי קושיא חזקה על איזה נושא שהוא כתב שם. "העמקתי מעט, ניסיתי לחשוב על הסבר, ולאחר שראיתי שאני לא מוצא הסבר, צעקתי לרבי חצק'ל שהיה שקוע בכתיבה, ושאלתי אותו את השאלה שלי…
"הוא חשב שתי דקות, ולאחר מכן ענה לי תשובה מאוד יפה. עברו שתי דקות ואני שאלתי אותו שאלה על התשובה השיב לי… עברו עוד שתי דקות והוא ענה לי תשובה, כך נמשך המו"מ הזה, עד שלבסוף נרדמתי עם הספר ביד. עברו כמה שעות ולפתע, באמצע הלילה אני מרגיש שמישהו דוחק בצלעות שלי, 'יצחק יצחק, גיך גיך וואש נעגל וואסער, איך האב אן'עצה מיט'ן עונג יום טוב!!!'.
בתרגום ללשה"ק: "יצחק יצחק, מהר מהר תיטול 'נעגל וואסער' (נטילת ידיים של שחרית), יש לי דרך לתרץ את ה'עונג יום טוב'…".
"הוא לא עזב אותי עד שנטלתי ידיים והקשבתי לתירוץ החדש שלו…", סיפר לי הגר"י הוטנר.
ההרגשה שלי היתה, שהוא מספר את זה כדי להראות לי שכבוד התורה ועמל התורה זה לא דבר חדש, הוא רצה לתת לי דוגמה מיהודי שהיה בדור שלנו, שזכה להגיע לכאלו מעלות רמות ,שהוא לא היה מסוגל להירדם בלילה בגלל שאלה שחבר שלו שאל ב'עונג יום טוב'.