ומלתם את ערלת לבבכם י' טז
סוגיית התוכחה היא סוגיא רגישה מאוד וצריך הרבה סייעתא דשמיא והרבה התבוננות כדי להוכיח נכונה, כי הרבה כוחות יש שנלחמים בכך ואינם נותנים לתוכחה שתגיע לידי מעשה ולהאיר את המקומות החשוכים. אכן כן, טבעה של התוכחה הוא לחדור אל החסרונות ואל המקומות החשוכים שבאדם ולהאיר שם, ולכן הסטרא אחרא עושה הכל כדי למנוע זאת.
הביטו וראו מה שכתב בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' נז): "באמת מצות תוכחה קשה היא מאוד לקיימה כתיקונה יותר מכל המצוות, כי צריך לשקול במאזני שכלו אם יוכיח או יפה השתיקה [משום] מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין. ונראה לי שעל זה הזהירה התורה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא שתהיה זהיר שלא תשא ותרבה עליו חטא שוגג להיותו מזיד ע"י התוכחה, וגם אם מזיד הוא ולא יקבל התוכחה, תגדל עוונו ויתרבה עונשו מאילו לא הוכיחו ולא התרה בו כו' גם צריך המוכיח להיות נזהר שלא לבייש בתוכחתו כו' ולהשמר מכל זה צריך התבוננות ומתינות וחנינת דעת מהחונן דעת".
וייעשו כולם אגודה אחת
ב'דברי יואל' (ליום הכיפורים) מובא בשם ה'ישמח משה' זיע"א שנשא את משלו באנשים שהפליגו בספינה קטנה, וכשהיו באמצע הים, בתוך הגלים הסוערים, איבדו את דרכם ולא ידעו לשית עצה בנפשם. פתאום נשאו את עיניהם וראו סירה אחת קטנה באה למולם. שמחו שמחה גדולה. כשנפגשה הספינה עם הסירה, שאלו אנשי הספינה את האיש המשיט את הסירה האדם ידוע לו לאן עליהם לנסוע כדי להתקרב אל החוף. השיב להם: "איני רוצה לצערכם. אף אני אינני יודע. אך דבר אחד אני יכול להגיד לכם בוודאות גמורה, שעם ספינה קטנה כמו שיש לכם, לא תגיעו לשום מקום. שמעו נא לעצתי. הן רבים אתם, בנו לכם ספינה גדולה וכך תוכלו לצאת מן המים, ובשכר העצה שיעצתי לכם, העלו אותי ג"כ על ספינתכם.
אמר ה'ישמח משה' בענוותנותו: וכי הולך אני להוכיח אתכם?! הרי אני טועה כמותכם, מלא אני עוונות ופשעים מכף רגל ועד ראש, אך אני בא לייעץ לכם עצה טובה. התאחדו וצעקו אל ה' שאתם רוצים לחזור בתשובה, ובקשו ממנו מחילה סליחה וכפרה, והקב"ה בוודאי ישמע לכם כי גדולה תשובת הרבים. אך דבר אחד אני מבקש מכם בשביל עצה זו שנתתי לכם, שתקחו אותי אתכם, שאהיה חלק מכם וביחד נחפש את הדרך לחזור בתשובה שלמה.
אכן אין הדבר קל לומר תוכחה. וכבר דיברו על כך חז"ל (ב"ב טו, ב) שכיון שיבוא השופט להוכיח, מיד יקומו כנגדו ויאמרו: "טול קורה מבין עיניך", כי באמת יהיה קשה למצוא מי שאין עבירות בידו ויכול להוכיח. ומה העצה? העצה היא כדברי ה'ישמח משה' שמצטרפים עם הציבור ויחד מחפשים לחזור בתשובה, יחד מחפשים להתעלות, יחד מחפשים את הדרך הנכונה.
אכן יש כמה דברים שחזקים מכל היצרים (כגון הביטול לה'), ואחד מהם הוא להיות באגודה אחת עם ציבור יראים ולחפש יחד דרכי תשובה. אין ליצר הרע כח על דבר כזה. זוהי הסיבה שאמרה תורה הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, כי אם תדבר עם האדם באופן כזה, הגם שלא תצליח להוכיח באופן המושלם ביותר עצם זה שגילית לו את אהבתך, יש בו כדי להשפיע עליו לשנותו.
שפת הלב מובנת לכל
הנה יש שהאדם רוצה לומר משהו לחבירו, לאו דווקא תוכחה, ואינו מוצא את הדרך הנכונה לאמרו לו, או כמו כן אילם שרוצה לבקש משהו מחבירו ואינו יכול לדבר, אם יש ביניהם אהבה חזקה, הלה מבין מיד מה הוא רוצה. וכן תראה אצל האם ובנה שאע"פ שאין הבן יודע לדבר, אמו מבינה מה הוא רוצה. הלב האחד מבין את הלב השני. כך מסופר על ה'חפץ חיים' שהגיע פעם לדבר עם שר אחד לבטל גזירה ודיבר בשפת האידיש שלא היתה מובנת לשר. כשסיים לדבר ואמרו לו שהשר אינו מכיר בשפה זו, השיב: "הוא הבין גם הבין. שפת הלב מובנת לכל".
כעין זה סיפרנו בעבר על הרה"ח רבי מרדכי בראנד זצ"ל מדמויות ההוד שבירושלים שפעם התיישב בשיעורו של הגה"צ רבי אביגדור מילער זצ"ל שנמסר באנגלית. שאלוהו: "הרי אינך מבין את השפה!". השיב: "מה שאני צריך להבין, אני מבין… די לי לראות את מאור פניו וצורת דיבורו כדי להבין שיש אלוקים בעולם".
יש שהאדם אומר: "אני מומחה בנושא התוכחה. אני יודע בדיוק איזה מילים צריך לומר בכל מציאות". אני שומע… ה'כתב סופר' אומר שלא מצא את הדרך. אתה אומר שמצאת. אולי אתה צודק. איני יודע. אכן מדובר בתפקיד מאוד קשה, והסיבה שהוא קשה, כי אינו מדובר בדבר של מה בכך, עד שיאמר בעל הכשרון שהוא יודע איך לעשותו, אלא מדובר בחושך ואור. וכי דבר קל הוא לחדור אצל הזולת ולהאיר לו במקומות החשוכים?! אין זה דבר פשוט. אך מה? אם אתה בא עם האהבה שבין הנשמות, כח עצום יש לזה ואז אפילו אינך מדבר באופן המושלם, מה שצריך לעבור – עובר.
מסופר על הגאון רבי אברהם גניחובסקי
מסופר על הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל ר"מ דישיבת טשעבין שראה פעם תלמיד אחד נוגע במנעליו תוך כדי לימודו, אמר לו כך: כשהייתי בחור נגעתי במנעלי באמצע הלימוד, ומורי ורבי אמר לי – קום טול את ידיך, וכשתגדל ותהיה לרב, תאמר אף אתה לתלמידיך כאשר תראה אותם נוגעים במנעליהם באמצע הלימוד, שיקומו ויטלו את ידיהם. והנה אף אני אומר לך – קום טול את ידיך, וכשתגדל ותהיה לרב, תאמר אף אתה לתלמידיך כאשר תראה אותם נוגעים במנעליהם באמצע הלימוד, שיקומו ויטלו את ידיהם.
כמה חכמה גלומה בזה! כמה אהבה גלומה בזה! הוא ראה תלמיד נוגע במנעליו, אמר לו: "בלי עין הרע, כישרונותיך… הן יום אחד תהיה למגיד שיעור, כן? הרי דבר פשוט הוא… גם לי אמרו כך…" כל-כך הרבה חכמה גלומה בזה. הוא הביא לו כעין ראיה. "אני אומר לך שיום אחד תהיה למגיד שיעור, והרי תחשוב שאני סתם רוצה לחזק אותך… לא, לא, לא, הסתכל עלי. אני באמת נהייתי למגיד שיעור, כן? מורי ורבי אמר לי פעם שאהיה למגיד שיעור ושאשמור על נקיות הידיים. אף אתה צריך הנך שידיך תהיינה נקיות כי עתיד אתה להיות מגיד שיעור. קום אם כן וטול את ידיך". ומעבר לזה, בעצם זה שאמר לו: "אף אני נכשלתי בזה", נתן לו את ההרגשה שהוא אינו מופרך כל-כך.
האדמו"ר מפאריסוב מעיד על אביו
הרה"צ רבי עקיבא רבינוביץ שליט"א האדמו"ר מפאריסוב מעיד על אביו הגה"צ רבי בנימין רבינוביץ זצ"ל (חבר הביד"ץ של העדה"ח בירושת"ו – רבה ומייסדה של ק"ק 'משכנות הרועים'.), שכאשר היה רואה אחד מתנהג שאינו כשורה, לא היה אומר לו כלום, אלא היה רושם זאת בפנקסו. כשעבר זמן מה והלה כבר שכח לגמרי ממה שעשה, או אז התחיל לחשוב איך להוכיחו. פעם שאל את אביו לפשר הדבר ואביו הסביר לו שכאשר מוכיחים את האדם תיכף לעשיית העוולה, מתעוררת בו התנגדות קשה, כי הוא מרגיש שמשפילים אותו. הוא מרגיש שתפסו אותו על חם…
אכן כן, אפשר לשמוע לפעמים בחור מדבר כך: "אה, טוב, תפסת אותי. מן הסתם עקבת אחריי שבוע שלם עד שתפסת אותי בעוולה". עומקו של סגנון דיבור כזה הוא שהבחור מרגיש בלבו שלא מכירים אותו. "אינך מכיר אותי, אינך לומד אותי נכון. אתה רואה אותי כאילו אני כולי שחור. ולמען האמת אינני כזה. אתמול כשהגעתי מוקדם, לא שמת לב; על כל המצוות והמעשים טובים שאני עושה בצנעה, אינך יודע. רק למה שעשיתי עכשיו שמת לב ומזה אתה מדבר כאילו זה מה שאני. גם בענין עוולה זו עצמה, אתה יודע כמה פעמים היה לי נסיון לעשותה ולא עשיתיה?! ואף עכשיו שעשיתי, אתה יודע מה עשיתי וכמה השתדלתי שלא לעשותה ובסוף נכשלתי?!". זה מה שהאדם מרגיש, ואף כשאין מחשבה זו חולפת לו במוחו באותיותיה, סוף סוף זוהי הרגשתו הפנימית. אכן באמת צריך להכיר באותה אמת… לכן אל תגיד לו עכשיו… אך כשמעלים עניינים של עבודת ה' על השולחן ומלבנים אותם, זה גורם לפריה ורביה של הדעת, ובזה מקיימים מצות תוכחה באופן המועיל ביותר.
כן מעידים נכדי החסיד הנודע רבי אלעזר בריזל זצ"ל אשר היה ידוע עם הריתחא דקדושה שלו ועם מסירות נפשו למען קדושת ישראל, שיחד עם כן היה אומר וחוזר ואומר שכאשר מוכיחים אסור להפנות את התוכחה לאדם באופן אישי. כשהיה עומד על הבימה ומדבר, היה מוריד את ראשו על הבימה ובוכה ומיילל ואינו מתכוון לאף אחד באופן אישי. "אינני מוכיח לא אותך ולא את חברך". הוא מביא את האור לעולם, וכל הרוצה ליטול, יבוא ויטול.
עוד צריך לציין בסוגיא זו שיש שהאדם שבאים להוכיחו אין לו עדיין את הכלים להכיל את התוכחה, ולכן צריך לחנכו לאט לאט. וכן איתא מה'חוזה' מלובלין זיע"א שמי שמוכיח הרבה בבת אחת ואינו הולך לאט, הוא בבחינת דוחק את הקץ. וביאור הדבר, כי סדר יש לו לאדם בעת חזרתו בתשובה. בתוך המצב שבו האדם נמצא, הוא צריך להבין דברים. הוא מבין דבר אחד, ועל גביו הוא יכול להבין עוד דבר. כמו כשהאדם לומד תורה. אי אפשר לקחת פעוט שעדיין לא למד א"ב וללמדו דיבור בתוספות. ולא רק פעוט, אלא אפילו אדם בן ארבעים (דוגמת רבי עקיבא) שעדיין לא למד א"ב, אי אפשר לדלג על שום שלב. המלמד טוען: "מה, ללמוד אתו עכשיו א"ב?! הרי בן ארבעים הוא! אצליף בו… ללכת! קדימה!". אך באמת, אם המלמד ידלג על שלבים, שום דבר לא ייכנס בו. ואפילו יוכל לחזור על מה ששמע תיכף ללימודו, זה לא ייתפס בו, כי אין לו את הכלים להכיל.
כשהאדם מעמיס תוכחה על האדם שלא לפי כליו, הוא בסוף פולט את הכל, אף מה שהוא יכול להכיל, כי הוא אומר בלבו: "פלוני אינו מדבר לעניין". והרי זה כאילו הוכיח את הלץ. אכן בדברי ה'חוזה' מלובלין גלום יסוד נפלא. היסוד הוא שבעצם היה אפשר להוכיח גם את הלץ, זאת אם היו מתחילים אתו בתוכחה קטנה ביותר, כי כליו זעירים וכמעט שאינם קיימים, ומשם היו ממשיכים לבנותו, אם כי יתכן מאוד שלרוב קטנות כליו, היה לוקח כמה שנים עד שהיו רואים עליו שינוי. אך היות שמדברים אתו כפי שמדברים עם האיש החכם, לכן זה מעורר בו שנאה, כי אין לו את הכלים לכך. ומאחר שלכל אחד יש קצת מהלץ אצלו, לכן כל פעם שאומרים לו דבר שהוא מדי הרבה בשבילו, מתעוררת בו קצת שנאה אל המוכיח.
זוהי באמת אחת מהסיבות מדוע קשה לבנים לקבל תוכחה מהוריהם, כי ההורים הם קודם כל מדור אחד קודם (ולפעמים משתי דורות קודם) וקשה להם לרדת למדרגת בנם ולומר לו מה שהוא צריך לשמוע לפי מדרגתו. הם מרימים עליו את קולם: "מה עשית? נורא ואיום מה שעשית". הנה בתוכחה כזו יש כמה וכמה בעיות. היא תוכחה שנעשית תיכף לעשיית העוולה, היא תוכחה שנעשית מתוך כעס, היא תוכחה שנעשית בלי אהבה, ובנוסף לכך אינה לפי כליו, וכולם מרגישים זאת, הן הוא הן ההורים. לכן הוא שומע פעמים הרבה רק מאחרים או רק כשמדברים על הנושא בעקיפין.
אין אדם פטור מן התוכחה
כלל הדבר הוא שהקושי הנראה לעין בקיום התוכחה אינו פטור. אדרבה, זה מורה על הגדלות של התוכחה. זה מורה איזה דבר גדול היא ומדוע היצר הרע מנסה בכל כוחו למונעה. ומה יעשה האדם? להיפטר אינו מהלך. יטען האדם: "לי אסור להוכיח". נכון, אבל אתה יכול לקיים את עצותיהם של הצדיקים. אתה יכול להשתמש בעצת ה'ישמח משה'. כשיש ציבור של יהודים שמחפשים להשתפר ואוהבים זה את זה ועובדים ביחד לתקן מה שצריך לתקן, זהו כח עצום לעורר את הלבבות לחזור בתשובה. כמו כן אתה יכול להשתמש בעצת ה'כתב סופר' להתבונן ולבקש בחונן הדעת שיצליח לומר את הדיבור הנכון שיהיה לו השפעה. וכן העצה שלא לדבר כלום בשעת מעשה.
יש שהאדם חושב שאם לא יגיב תיכף ומיד, אנשים יחשבו שלא אכפת לו, ומי יודע, אולי הוא עצמו ייתפס בזה. אך מה לעשות, שבשעת מעשה זה לא חודר. אם נתבונן בזה קצת, כשמדברים שלא בשעת מעשה ומביאים משל אחר ומדברים באופן שאינו מכוון למעשה זה ולאדם זה, אזי יכולים לשמוע את הדבר כמו שהוא…
כשהמשגיח בישיבה רוצה לשאת דרשה בפני הבחורים
כשהמשגיח בישיבה רוצה לשאת דרשה בפני הבחורים, יש לו שתי דרכים לעשותו. הדרך האחת היא להודיע שבשעה אחת עשרה לפני הצהריים, באמצע הסדר הראשון, יתאספו כל הבחורים והמשגיח ידבר כנגד זה שפרצו את דלת המטבח. אבל בחור אחד בל ייעדר. כולם חייבים להיות בזמן, לשבת ולהקשיב אל הדיבורים כדרבונות שירדו לעומק השיתין. וכשמגיעה השעה היעודה, המשגיח עולה על דוכנו ומתחיל לשאת את דבריו. הוא מביא דיבורים נוראים שכתובים במדרש בענין גניבה וגזילה ומה שאמרו הצדיקים על זה, וכן הלאה, וצועק בקול אדיר וחזק על הנבלה שנעשתה בישיבה שכמה בחורים פרצו את דלת המטבח וגרמו נזק לקופת הישיבה.
זוהי דרך אחת. אבל כשהולכים בדרך זו, בדרך כלל מה שהבחורים יזכרו, יהיה הפרצה במטבח וסילוק האשמים בדבר מן הישיבה. יש דרך אחרת. הדרך האחרת היא שהמשגיח מתבונן: "אם הבחורים עשו מה שעשו, כפי הנראה היו רעבים וכפי הנראה השתובבו קצת". לאחר יום או יומיים הוא נושא את דבריו בשעה הקבועה לשיחת המשגיח, ומדבר אז על גודל שכרו של מי שמתאפק ואינו הולך אחר שרירות לבו, כשהוא מתבל את דבריו באמרות וסיפורים. הוא מספר על מי שהיה לו קשה מאוד והורה לעצמו היתר, ובסוף החליט שהוא מתאפק, ומתאר את שכרו בזה ובבא. אין לתאר ואין לשער את גודל המעלה והתועלת של דרשה בסגנון זה.
כעת שמעתי מעשה באברך אחד
קחו לכם דוגמא במי שבייש את חבירו. יכולים לקחת אותו הצדה ולצעוק עליו: "ביישת את פלוני? דע לך שלעולם לא תצא מהגיהנם". אך אפשר לבחור לדבר אתו באופן אחר, לדבר אתו על גודל שכרו של מי שמציל את חבירו מן הבושה.
כעת שמעתי מעשה באברך אחד שהלך להבחן אצל הגאון רבי יוחנן וואזנער שליט"א. הגר"י בחן אותו וראה שהוא שולט בד' חלקי השולחן ערוך ופניו מאירות מזיו החכמה. שאל את אבי האברך אם מאז ומתמיד הצליח בנו בלימודו, כי הוא מרגיש עליו שמשהו מתחבא כאן. השיב אביו שלא תמיד הוא הצליח, ממש לא, והגר"י ביקש ממנו שיספר לו מתי זה התחיל.
פתח האב וסיפר: היה זה כשבני למד בישיבה. יום אחד בשני או חמישי כיבדוהו בהגבהת הספר תורה. הוא ניגש, ולתדהמת כולם, עשה הגבהה הפוכה כמו שעושים בשמחת תורה וכל הבחורים נהנו שסוף סוף יש מישהו שעושה איזה דבר מעורר ענין. אחרי התפילה קרא לו המשגיח ושאל אותו: "אמור נא! הכל כשורה אתך?". השיב לו בני: "רצונך באמת לדעת מה המעשה? – הבחור שעלה אחרון לתורה, הוא בחור מגמגם, וכשהוצרך לעשות את הברכה השניה, גמגם נוראות ולקח לו זמן רב עד שהצליח לגמור אותה, ובכל אותה עת הבחורים החליפו מבטים והתלחששו ביניהם. ואז בדיוק כיבדני הגבאי בהגבהת הספר. הייתי אז נסער בראותי איך אותו בחור עומד בוש ונכלם, והתחלתי לחשוב מה אני יכול לעשות כדי להסיח את דעת הבחורים ולהסיטה לנושא אחר. בהחלטה של שניה החלטתי שאני עושה הגבהה הפוכה. כך עשיתי, וברוך ה', הרעיון עבד נפלא מאוד. אמר האב לגר"י וואזנער: "מאותו יום התחיל בני לגדול ולפרוח ולהצליח בתורה והנה הוא הגיע לאן שהגיע".
סיפור כזה מאיר! אכן כן, הסיפורים האלה משפיעים וגורמים לעשות שינויים.
(קטעים נבחרים מתוך שיעורי מכון 'הבינני' שיעור כט תמוז תשפ"ג)