הרב בנימין בירנצוייג
"וישא יעקב את עיניו וירא והנה עשו בא לקראתו וגו', וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו" (לג, א-ג).
מדוע שינתה התורה הלשון, וכתבה 'עד גישתו עד אחיו' ולא 'עד עשיו' כפי שכתבה בתחילת הפסוקים ובהמשכם שמוזכר רק הלשון 'עשו'? מה בא שינוי לשון זה ללמדנו?!
נס גדול התרחש לרבה של ירושלים, מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, בעקבות התגלית לסיבת שינוי הלשון של התורה בפסוק זה!
וכך סיפר נכדו, על שהתרחש בבית סבו באותם הימים של התחדשות הישוב היהודי בארץ ישראל, ומלחמות הדת בפורקי העול:
"ישבתי ולמדתי את שיעורי היומי הקבוע עם הסבא, כשלפתע פרצו לחדר חבורת צעירים גבוהים וחסונים בעלי הופעה שחצנית ומאיימת, שפתחו במקהלה בטונים גבוהים בקללות עסיסיות, ובביטויי גנאי נגד המלשינים והבוגדים, שהולכים לגויים לדבר סרה ולהוציא דיבה רעה נגד הציונות ונגד ההנהגה הרשמית של עם ישראל.
"אני, כנער צעיר לימים, נבהלתי ונפחדתי מאד. דחקתי את עצמי לקרן זווית תחת התקרה המקומרת. הסבא, הרב זוננפלד זצ"ל, נשאר ישוב על מקומו כשארשת של שלוה ורגיעה נסוכה על פניו, בהביטו הישר בפרצופים המאיימים של הבריונים הגברתנים, במבט של חמלה וצער על בנים לעם ישראל, שפרקו עולה של תורה ודרך ארץ והתדרדרו לדרגה שפלה של מרצחים.
"שלוות נפשו וקור רוחו של הסבא, הביכו את המתנפלים שעוד הגבירו את השתוללותם תוך קמיצת אגרופים מאיימים למולו, כשהגיעה השתוללותם לשיא, והופעתם לבשה ממדים של איומים מוחשיים, התחיל הסבא לפרום את הכפתור העליון של חולצתו שהיה רכוס כמעט עד צווארו, עד שגילה את לבו, וכך כשמקום ליבו חשוף, נזדקר לפתע הסבא בתנועה זריזה מעל כסאו, התייצב מולם ופתח את דבריו בטון תקיף ובלתי רגיל:
"'הנני מוכן לקדש שם שמים!!! ירו בי! רצחוני! אני מהאמת לא אזוז כמלא נימה!! לכו אמרו לשולחיכם שהיהדות החרדית לא תהא מדרס לפני בני עוולה, אמנם לנו אין השפעה ודעה על מעשיכם ומעלליכם, אולם גם לכם אין זכות להתערב בענייננו ולכוון את מעשינו, הם ילכו בדרכם ואנו נלך בדרכנו, ושום איומים לא יפחידונו!!'.
"דבריו התקיפים של הסבא העלו את המתיחות לנקודת רתיחה, וכשנדמה היה שהנה עומדים הבריונים לבצע את איומם, לפתע הרימו הללו את רגליהם והסתלקו בחיפזון.
"להפתעתי ולהפתעת עוד אנשים שהיו במקום, הסביר הסבא את המאורע ואת קיצו המפתיע כדרכו, במעשה שהיה:
"בעיירה שאדיק שבפולין שבה חי הצדיק רבי נחום לעווי [שהתפרסם לאחר מכן בהיותו בירושלים, כצדיק הנודע ר' נחום שאדיקר], התגורר מלשין יהודי שהפיל את חיתתו על יהודי העיירה, מוסר ממונם למלכות, יורד לחיייהם של הרוכלים העניים ומתעלל בהם ככל העולה על רוחו הגסה, מבלי שיהין מישהו להניאו ממעלליו.
"תאווה משונה הייתה לו למוסר הזה. כל שבת בבוקר היה בא לביהכ"נ הגדול של העיירה, מתיישב במזרח ועולה דווקא לעליית שישי. באחד הימים נפטר רב העיירה, ובמקומו נתמנה אחד מגדולי התורה, שאיווה לו דווקא רבנות של עיירה קטנה ושקטה זו, למען יוכל לשקוד על התורה באין מפריע. בין חבורת התלמידים שבאו להסתופף בצלו של אותו גדול, היה גם הצעיר רבי נחום שאדיקר, ובית כנסת קטן היה לו לרב ליד ביתו, שבו היה מתפלל ועובד את בוראו בפרישות ועוסק בתורה יומם ולילה.
"משהגיעו לאזניו של הרב שמע מעלליו ותעלוליו של המלשין, ודרכו בקודש לבא בשבת לביהכ"נ ולעלות ל'שישי', הרהר בלבו 'לא תגורו מפני איש מה יהא עליו', ואז גמלה בלבו ההחלטה לשים קץ להתקלסותו של אותו מלשין בבאי בית ה'.
"וישלח הרב לקרוא לשמש ביהכ"נ הגדול, ויצווהו להודיע לגבאים כי בשבת הקרובה הוא מתכוון לבא לתפילת הבוקר בביהכ"נ הגדול. תמהו הגבאים לפשר הדבר – מה יום מיומיים? וציפו לשבת לראות את כוונתו ונימוקו של רבם.
"בשבת בבוקר הופיע הרב בביהכ"נ, כשהוא מלווה ע"י שני תלמידיו הבכירים, שאחד מהם היה ר' נחום. בקריאת התורה כשהגיעה עליית 'שישי' – קרא הגבאי בקול צלול 'יעמוד' לאותו מוסר, והוא החל לצעוד בצעדים בטוחים ויהירים לעבר הבימה, כששקט מעיק ומכאיב שורר בין המתפללים.
"והנה רעם של דפיקה עזה הפרה את השקט, וכל העיניים הופנו אל עבר מקום מושבו של הרב משם באה הדפיקה, 'עצור מחוצף, מה לך ולתורה הקדושה?', נשמע קולו המתכתי והרועם של הרב, 'מה לפה טמא ומשוקץ, שמוסר ממונם ונפשם של ישראל לרשות לברך על התורה?! צא טמא!!', רעם קולו של הרב בפנותו אל המלשין שנשאר עומד המום ומבולבל.
"חלחלה עברה בין המתפללים, בעת שהמלשין זינק בפנים מפיקות אימה וזעם כלפי הרב, כשאגרופיו הקמוצים דרוכים ומונפים להלום במרא דאתרא, אלא שחומה של אנשים התייצבה והפרידה בין המוסר הזועם לבין הרב שעמד זקוף ללא חת, בחרי-אף פנה המלשין הנעלב והזועף לעבר דלת היציאה, ומתוך אגרופיו הקמוצים שלח אצבע מאיימת כלפי הקהל והמרא דאתרא כאומר 'עוד אלמדכם לקח'.
"באחד הימים הוזמן הרב להיות מוהל באחד מכפרי הסביבה. השכים הרב קום ובלוויית שני תלמידיו יצא לדרך בדרך העפר הפונה מהעיר אל הכפר, והנה הם לא הרחיקו לכת, כשלפתע הבחינו שני התלמידים במלשין הדוהר בסוסו מהכוון הנגדי לקראתם, ואף מנפנף בשוטו לעומתם כמאותת להם לעצור. יצא לבם מרוב פחד בעוד שהרב, שגם הוא הבחין במתרחש, נשאר שלוו ורגוע כאילו אין העניין נוגע לו כלל. ככל שהסוס ורוכבו התקרבו – גבר והלך פחד התלמידים וחששם מהתוצאות המאיימות – כשכל אותו זמן לא סרה שלוות הרב מעל פניו האציליות.
והנה קרב ובא הסוס הדוהר, וממנו קפץ בתנועה זריזה המלשין, שניגש בצעדים מהירים לעבר עגלת הרב שנעצרה אף היא. לתדהמת התלמידים נעמד המוסר ע"י עגלת הרב, ובהתכופפו בהכנעה כלפי הרב התחיל ממלמל משפטים מקוטעים: 'מורנו ורבנו! סלח לי! מחל לי על כל מה שעוללתי וחטאתי נגדך, רבי! שא נא את עווני כי אתה הצדיק ודרכיך ישרים ורק אני ומעשי מקולקלים המה', ותוך שהוא ממלמל דברי פיוס וריצוי פנה עורף קפץ בחזרה על סוסו ונעלם מן האופק.
"כשהם נדהמים ונפעמים מהמחזה שהתרחש שכולו נס ופלא, נתנו שני התלמידים עיניים תמהות ברבם שנשאר שליו כמקודם, כשהוא מסביר להם שאין כאן לא אות ולא מופת. הוא הסביר את פשר הדבר: 'כשראיתי את המוסר הדוהר ומתקרב לקראתנו, חיפשתי מפלט והצלה באחד מפסוקי תורתנו הקדושה, והנה נזדמן לי פסוקו של החכם מכל אדם (משלי כז יט): 'וכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם' – ומיד התחלתי להרהר ולהפך בזכותו של אותו בר נש, כמה אומלל הוא, וכמה זקוק הוא לרחמים בשפל התהום המוסרי אליו נתדרדר, ומי יודע, אולי האשמה היא לא כ"כ בו אלא בנסיבות חינוכו וסביבתו? ייתכן מאד שאם היו מוכיחים ומייסרים אותו מקטנותו, ומכוונים אותו לדרך הישרה, לא היה מגיע לאן שהגיע. כהנה וכהנה השתדלתי להפך בזכותו, עד שנכמרו רחמי עליו ונעקרה מלבי כל טינה נגדו, ומכיוון שכך פעל כאן הכלל של 'כמים הפנים לפנים' ואף הוא – נכנסה מחשבה טובה בלבו, והתחיל להרהר אולי הרב צודק, כי הלא בטח מה שעשה עשה מתוך כוונה טהורה לשם שמיים, ולא לשם קינטור, ואם הוא פעל ללא מגור נגד התנהגותי רק את חובתו מילא, ובוודאי מתוך מחשבות כאלה – נתרכך לבו והגיע לרגע של חרטה ובקשת סליחה.
"הנה סיים הסבא הרב זוננפלד את דבריו: 'בדברים האלו הרהרתי גם אני, בשעה שעמדו מולי חמשת החלוצים והקמיצו אגרופים מאיימים מולי, וכך התהפך ליבם ונסו מהמקום'.
<><><><><
"המשיך הרב זוננפלד ואמר: 'אני מצאתי רעיון זה בתורתנו הקדושה – כשבאו המלאכים אל יעקב וסיפרו לו: 'באנו אל אחיך אל עשו', וביאר רש"י שם: 'שהיית אומר אחי הוא, אבל נוהג עמך כעשו הרשע עודנו בשנאתו', ואמנם עשו שונא הוא ליעקב, אבל גם יעקב שונא את עשו 'כי משנאיך ה' אשנא'.
"והנה אח"כ כתוב: 'וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא לקראתו וארבע מאות איש וכו", כשיעקב ראה שהסכנה מתקרבת מה עשה?! 'וישתחו שבע פעמים עד גשתו עד אחיו', יעקב השתחווה וכפה את מחשבותיו והפך בזכותו של עשו 'עד אחיו', יעקב התייחס עכשיו לעשו כ'אחיו' – במחשבתו חשב על עשיו לטובה שהוא אחיו, וע"י מחשבות זכות אלה נתעוררה בו האחווה, אחרי שחיפש את הנקודה הטובה מתוך הרע, ומה היו התוצאות – 'וירץ עשו לקראתו ויחבקהו' – נתגלגלו רחמיו ונשקו בכל לבו.
"הנה, כי יעקב אבינו השתמש בסגולת התורה הזו! 'כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם אל האדם', זאת התורה גילתה לנו במה ששינתה הלשון 'עד אחיו' לא כתבה 'עד עשיו' – כי יעקב שינה כאן את מחשבותיו הרעות על עשיו למחשבות טובות על 'אחיו', ובכך היפך מחשבת עשו עליו גם לטובה".