"לשמור את כל דברי התורה הזאת" (י"ז, י"ט)
בבית מדרשו של רבנו נתחדשה הלכה בהלכות בין אדם לחברו… ידוע מה שמבואר בספרים ששני לוחות הברית כרוכים ירדו מהשמים, שווים בגדלם ומצוותיהם בכך שבלוח הימני כתובים עניני בין אדם למקום ובלוח השני ענייני בין אדם לחברו, להורות שעניני בין אדם לחברו הינם לא פחות מעניני בין אדם למקום. עד כדי כך, שכאשר שיבר משה רבנו את שני הלוחות למרות שעובדי העגל לא כפרו אלא ב"אנכי ד' אלקיך" וב"לא יהיה לך" שהן מצוות בין אדם למקום ומדוע הוזקק לשבר גם את הלוח השני העוסק במצוות שבין אדם לחברו, הלא באלו לא פגמו, אלא שאין בין אדם לחברו ללא בין אדם למקום ואין בין אדם למקום ללא בין אדם לחברו. ובזה ביאר רבנו את מה שמבקשים בתפילה "והחזירנו בתשובה שלמה", כי האדם נוטה לשוב מחטאי בין אדם למקום, ותשובה שלמה היא רק כששב גם מחטאי בין אדם לחברו.
מתוקף גדלות וגדלותו של רבנו ראה כל מי שהסתופף בצלו עד כמה כרוכים אצלו שני הענינים יחד, וחידש בישיבתו הק' שמלבד שיחת המוסר הקבועה שנשא במוצאי שבת קודש בה דיבר על חיזוק כללי בתורה ויראה, הקדיש שיחה מיוחדת באמצע השבוע בה עורר על עניני בין אדם לחברו, להשריש בנפשות התלמידים שצריך חיזוק קבוע ותמידי בענייני בין אדם לחברו כשם שצריך חיזוק תמידי בכל עניני העבודה.
היתה תקופה שבמשך חודשים ארוכים, בכל שיחה משיחות בין אדם לחברו שנשא בישיבה הזכיר יסוד זה: שמה שאנו מבקשים בתפילת 'שים שלום' "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים ואהבת חסד", שהשי"ת נתן לנו תורת חיים ואהבת חסד, שככל שהתורה היא תורת חיים זה רק אם יש לאדם גם אהבת חסד ובלעדי זה חסר בתורת חיים. פעם שאלהו תלמידים מדוע הוא חוזר על כך בכל שיחה, הלוא גם אם יעירו כל אחד מבני הישיבה באמצע הלילה יידע לחזור יסוד זה בעל־פה? ענה להם רבנו: "אדרבה, זו כוונתי, אנו מוכרחים לשנן ולהשריש בתוכנו יסוד זה שוב ושוב, אולי כך זה ישפיע".
הוא לא רק תבע זאת, אלא הצליח בהנהגתו להיות דוגמה אישית ולהטביע זאת בתלמידיו. רצונו היה שתלמיד שלמד בבית מדרשו ישא על עצמו חותם זה. הוא חינך את בני הישיבה להביט על זולתם בעין טובה, לכבד את זולתם ולדבר לשני בכבוד ותפארת כאל צלם אלוקים. מספר אחד התלמידים: "לעולם לא אשכח את יום כניסתי לישיבה, באיזו נעימות ניגשו אלי כאילו מכירים אותי מימים ימימה, להקל את כניסתי למקום חדש. הוא עצמו היה דוגמה חיה לזה, הוא היה מדבר לתלמידים בלשון רבים, 'מה אתם חושבים…', 'כבודו סבור…'", ומוסיף אותו תלמיד: "מאז שנכנסתי ל'תורה אור' הרגשתי את הטעם העליון של גדלות האדם והיותו חלק אלוק ממעל".
בשנים האחרונות שמו לב כולם לתופעה מעניינת, כאשר ראה מישהו שמשקפי ראייתו לא עומדים היטב היה ניגש ומתקן את משקפיו שיעמדו כראוי. יכול היה לעשות זאת לקטן שבקטנים ואף לגדולים. סיבת הדבר היתה, שכאשר אינם עומדים היטב במקומם הם עלולים ליפול ולהישבר, ולכן מצד 'והלכת בדרכיו' עליו לתקן זאת שלא תצא מכך עגמת נפש.
כך ליחידים וכך לרבים. פעם הגיע לסנדקאות בבית הכנסת אחד, ולאחר הברית כאשר ירד מהקומה השניה שם התקיימה הברית, שם לב שהגדר מאבן הסמוך למדרגות נמוכה מדי ויש בה חשש סכנה. מיד נעצר והראה למלוויו שהגדר נמוכה. הם ניסו להרגיעו ולהסיח דעתו, אך הוא המשיך לדבר ולעורר על כך, עד שביררו מיהו הגבאי כאן; התברר שהוא בין משתתפי הברית, קראו לו וכשהגיע אמר לו רבנו שלדעתו יש כאן חשש סכנה וצריך להגביה את הגדר ולהוסיף לה מעקה, כדי שילדים שמשחקים לא ייפלו חלילה משם, ורק אז נרגע.
מידת החסד היתה טבועה ברבנו עד שלא הבין מציאות אחרת. פעם הסביר שה'מעמיד' של כל התורה ועבודת ה' הוא בין אדם לחברו. ואמר, ששמע מרבו הגה"צ רבי ירוחם ליבוביץ' זצ"ל, שכל בן תורה צריך לבחון את עצמו האם הוא עושה חסד בכל יום, היינו לאו דווקא חסד גשמי אלא גם חסד רוחני – להסביר לשני את הסוגיה, להאיר פנים לזולת וכדו', והתבטא רבי ירוחם ואמר שיום בלי חסד והטבה לזולת אינו יום.
בעת יסוד שכונת מטרסדורף, כאשר עדיין לא חוברו קווי הטלפון בקריה – תהליך ממושך באותם ימים שיכול היה להימשך חודשים ארוכים, ואף הצריך פרוטקציה של עסקנים וכדו' – אזי לרבנו, שהיה מראשוני הדיירים בשכונה, היה קו טלפון בביתו ורבים באו להתקשר ולקבל שיחות. סיפרו אותם שכנים, שלא רק שרבנו ובעיקר הרבנית היו מקבלים את השכנים בשמחה ובעין יפה, אלא למרות שלא אחת היה צורך בסבלנות ואורך רוח לנהל את הבאים שגוזלים לכאורה מפרטיותם, ולפעמים באו בשעות לא שעות ולא כולם נהגו בעדינות, בכל זאת עשו חסד זה בשמחה וטוב לבב.
דרכו היתה עד זקנה ושיבה לענות בעצמו לטלפונים בביתו, כך בשעות היממה ואף באמצע הלילה. מעולם לא הסכים שינתקו את הטלפון מהקו, או שיורידו את השפופרת שיהיה צליל תפוס ולא 'יפריעו' לו, שהרי הוא צריך לשאת בעול הזולת שבאים לביתו. גם כשהיה באמצע אכילתו, אם בא שואל לביתו הפסיק לאכול וניגש לענות לו. בתו הרבנית אלטוסקי סיפרה, שפעם שאלה אותו "למה אבא ניגש לענות, הרי הוא באמצע האוכל", ענה לה רבנו בפשטות: "הלוא הם באו, מה רצונך, שיחכו עבורי? וכי לא חבל על זמנם?!
סיפור מופלא סיפר נהגו, רבי אסא ויטו: תחילת שימושו לפני רבנו היה כאשר בשנים הראשונות לייסוד הישיבה בארה"ב היה מלווה את רבנו לבתי נדיבי עם. רבנו לא נצרך לו שייכנס אתו לבתים, והוא היה מביאו עד בית הנדיב וממתין לו ברכבו מתחת לבית. יום אחד עלה רבנו לבית אחד הנדיבים וכעבור כמה דקות שב, רבי אסא תמה למה חוזר, האם אותו אדם לא בבית? התברר שאותו עשיר התקין בביתו מיזוג אוויר, דבר שהיה נדיר באותם ימים. רבנו ירד והציע לרבי אסא לעלות, באומרו: "איך ייתכן שאני אהנה ממזג אוויר נעים ולך יהיה חם ולא נעים ברכב", לכן הטריח עצמו במיוחד לרדת לקרוא לו.
כך עד זקנה ושיבה הוא לא ראה מניעה מקיום מצוות החסד בגופו משום "זקן ואינה לפי כבודו". כששאלו מישהו האם אין זה ביזיון כבוד התורה שרבנו עונה לטלפונים בביתו בעצמו, השיב לו רבנו מיניה וביה: "האין זה ביזיון לצלם אלוקים, שיהודי בן הקב"ה מתקשר ויש בפיו שאלה או בקשה שאמתין שמישהו אחר יענה".
שוב היה מעשה בעומק שנות השיבה, שכאשר ירד פעם מביתו ראה ילדה קטנה מורידה עגלה ולא מצליחה להסתדר אתה, הוא ניגש בעצמו לעזור לה להוריד את העגלה. הבחורים שליווהו ניסו לומר לו שהם יעזרו לה, אך הוא לא הסכים ונחלץ בעצמו לעזור לה להוריד את העגלה.
בהפסקת בין הסדרים של שעות הצהרים היו מגיעים לישיבה מוכרי כיפות וציציות ומוכרי ספרים וכד'. כמה פעמים אירע שניגש לקנות מהם, וכששאלו אותו בני הבית: הרי כפי הידוע אין לו צורך בזה עכשיו, השיב: "אכן כן, קשה לי לראותו יושב כאן ומחכה שמאן דהוא יפרנסו וכפי הנראה אף אחד לא קונה ממנו… סברתי, לפחות אני אקנה ממנו דבר שגם אם עתה איני זקוק לו אזדקק לו בעתיד בעז"ה".
סיפר רבי אסא ויטו, שכאשר עמד לרכוש את הרכב שקנה כדי להסיע את רבנו, שאלו האם יש איזה פרט שכדאי לו להביא בחשבון. ניתן היה לחשוב שראש הישיבה ידבר על מקומו שיהיה רחב שיוכל להכיל את הטליתות בלי לחץ ודוחק, אולם רבנו ייעץ לו שכדאי שהרכב יהיה בעל מושבים רבים ככל שניתן כדי שיוכל לקחת כמה שיותר אנשים ולעשות אתם חסד.
מתוך ספר: מגדלתו ומרוממתו