כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו (ל, יד)
מיהו 'סוחר טוב'?
הבה ונתבונן על שני יהלומים שנאמרו על פסוק זה: את הראשון אמרו בעלי המוסר ואת השני השל"ה הק'.
לפני שנביא את דבריהם של בעלי המוסר נקדים את דברי הכהן הגדול מאחיו: ה'חפץ חיים' זצוק"ל אומר, שכמו שבגשמיות יש 'סוחר מוצלח' ויש 'סוחר לא מוצלח', א שלימזל, כן הדבר גם ברוחניות.
ה'חפץ חיים' מגדיר את ההבדל ביניהם בהגדרה קצרה וקולעת: סוחר מוצלח הוא זה שלוקח שמאטעס ועושה מהם זהב; סוחר לא מוצלח הוא זה שלוקח זהב ועושה ממנו שמאטעס…
עברתי פעם ליד חנות וראיתי בחלון הראווה שורה של עציצים. הסתכלתי היטב והיה נדמה לי שבכולם יש… קוצים! כן… קוצים…
נכנסתי ופניתי לבעל החנות ואמרתי לו: "האמת היא שלא נכנסתי לחנות כדי לקנות! אני פשוט סקרן ורציתי לדעת מה יש בעציצים?".
– "קוצים!".
– "איך אתה 'מייצר' אותם?".
– "פשוט מאוד! קוטף ביער. קוצץ את החלקים הדוקרים. צובע עם קצת צבע. והרי עציץ לתפארת".
– "סלח לי אדוני שאני שואל: זה 'הולך'?".
– "אוהו! ישתבח שמו הגדול".
– "סלח לי שוב. כפי שאמרתי אני לא מתכון כעת לקנות, אבל מאוד מסקרן אותי לדעת כמה עולה עציץ כזה?".
הוא נקב בסכום! נישט פשוט! היתה זו חתיכה הראויה להתכבד!
זוהי דוגמה לסוחר מוצלח שעושה משמאטעס זהב.
לעומתו, יש סוחר שמחזיק בחנותו דברים מצוינים, בגדים סוג א' א', אבל נעבעך, הוא שליימזלניק… כל פעם שהוא שולף חולצה מהמדף להראות ללקוח – נופלים מהמדף שלמעלה סוודרים וגרביים, והקונה בורח משם. זוהי דוגמה לסוחר לא מוצלח שהופך זהב לשמאטעס…
אומר ה'חפץ חיים' שכן הוא הדבר ברוחניות: שני אנשים הזמינו אינסטלטור לפתוח סתימה בצנרת ביתם. שניהם שילמו לאינסטלטור את אותו הסכום. הסוחר המוצלח כיוון, בזמן התשלום, לקיים מצוות עשה דאורייתא של "ביומו תיתן שכרו", ושכר מצוה בידו. לעומתו, השני, שחשב רק על סכום הכסף שנאלץ להיפרד ממנו, הפסיד את ההזדמנות להרוויח שכר נצחי.
כמוהם בדיוק הם אותם שניים שנסעו במונית ושילמו לנהג בסיום הנסיעה. זה שיכוון לשם מצווה הוא 'סוחר טוב', וזה שלא מכון לשם מצווה – אינו שכזה.
סיפר לי רבי אליעזר דוד פרידמן סיפור שהוא ראה במו עיניו:
כ"ק האדמו"ר מבעלזא זי"ע היה גר בתל אביב, שם היה בית מדרשו. יום אחד, ביציאתו מחדרו לבית המדרש, הבחין בבול המונח על הרצפה. הוא התכופף והרימו, אך היות ולא היה לו מושג ב'צורתא דזוזא', הוא לא ידע האם יש לבול הזה ערך. הוא שאל את השמש והלה השיב לו כי הבול עדיין טוב ושווה כסף.
האדמו"ר עלה על הבימה והכריז על המציאה. אחד המתפללים ניגש אליו ואמר כי הוא איבד את הבול. האדמו"ר ביקש סימנים ואימת כי אכן הבול שלו, אך עדיין לא העביר את הבול לבעליו.
היה זה לפני תפילת מנחה. האדמו"ר כבר נטל את ידיו וחגר את הגארטל לכבוד התפילה. ואז ראו כולם את האדמו"ר מוריד את הגארטל, ניגש לכיור, נוטל שוב את ידיו, חוגר שוב את הגארטל, הכל – לכבוד המצוה! הוא החל לומר בקול רם ובהתלהבות: "לשם ייחוד קיום מצוה פון השבת אבדה, בדחילו ורחימו", ורק לאחר שסיים השיב את הבול לבעליו.
אגב, כשהאדמו"ר אמר את ה'לשם ייחוד' הוא הוסיף את המילים "בשם כל ישראל", והסביר שזאת משום שישנם אנשים שבמשך שנות חייהם לא הזדמן לידם לקיים מצוות השבת אבדה, ולכן הוא מכוון גם עליהם.
מספרים, כי במשך יום שלם היה האדמו"ר שרוי בשמחה גדולה על שזכה לקיים מצות עשה דאורייתא של השבת אבדה.
מבול קטן אפשר לעשות זהב!
כשרבי אליעזר דוד סיפר לי את הסיפור קפץ יהודי ששמע אותו, ואמר שגם לו יש סיפור דומה שראה בבית המדרש קומרנא בירושלים.
אחד מהחסידים מצא גארטל על הרצפה בבית המדרש. הוא טיפס על שולחן וקרא בקול רם: "מי איבד גארטל?". היה שם ציבור גדול, ואחד החסידים שעמד במרחק הצביע ואמר שזה שלו. המוצא רצה לזרוק לעברו את הגארטל, אלא שאז סימן לו האדמו"ר עם היד שלא יזרוק!
"לא כך מקיימים מצווה", אמר לו הרבי, "לא 'זורקים' אותה! רד מהשולחן, גש אל המאבד ובשתי ידיך מסור לו את המציאה. צריך לכבד מצוות עשה מדאורייתא!".
רבים מחזירים אבדה, אבל לא כולם יודעים לעשות מזה זהב… להעריך את המצווה, לכבד אותה, לעשותה בהתלהבות ובשמחה. את זה יודע רק 'סוחר טוב'.
עד כאן ההקדמה.
נחזור לפסוק שלנו ולווארט שאומרים בעלי המוסר:
"כי קרוב אליך הדבר מאוד" – הוא ממש "בפיך"! שניים יושבים ואוכלים עם הפה – האחד אוכל כי הוא רעב. 'אם לא אוכל – לא יהיה לי כוח לעמוד על הרגליים'. והשני אוכל וחושב: 'אם לא אוכל – לא יהיה לי כוח לעבוד את הקדוש ברוך הוא'…
הראשון הוא א שלעכטער סוחר, והשני א גוטער סוחר!
מה עושה את ההבדל ביניהם? "ובלבבך לעשותו" – הלב!
הראשון חושב שרק מאכילת קרבן פסח או מאכילת בשר קרבנות אפשר לעשות זהב. השני יודע שגם מאכילת סלט בארוחת בוקר רגילה ושגרתית אפשר לעשות זהב. כאשר אדם מכוון באכילתו לשם שמים – שולחנו הופך למזבח ואכילתו הופכת לאכילת קרבן.
אחד יכול לעשות מברכת המזון מיליונים, נצח נצחים, ואחד יכול לעשות ממנה סמרטוטים…
"בפיך – ובלבבך לעשותו".
הלימוד נחשב כקיום בפועל
השל"ה הק' אומר חידוש גדול:
אדם שלומד תורה לשם שמים, מלבד מה שהוא מקיים מצוות תלמוד תורה נחשב לו הלימוד כאילו הוא מקיים בפועל את מה שלומד. אם הוא לומד הלכות תפילין – נחשב לו הלימוד כאילו הוא מניח תפילין, גם אם עכשיו אינו מניחן בפועל. אם הוא לומד הלכות שבת – נחשב לו הלימוד כאילו הוא שומר עכשיו שבת גם אם כעת לא שבת.
וזוהי העצה לכל אחד ואחד מישראל, לזכות לקיים את כל תרי"ג המצוות אף־על־פי שלא כל המצוות שייכות לכל אחד. אבל על ידי לימוד תורה, לימוד הלכות המצווה – נחשב לו, ללומד, כאילו קיים את המצווה בפועל!
וזהו שאמר הכתוב: "בפיך" – על־ידי שאדם לומד תורה בפיו, "ובלבבך" – הוא מכוון בלימודו 'לשם שמים', נחשב לו הלימוד "לעשותו" – כאילו קיים בפועל את כל מה שלמד.
(מתוך הספר 'יחי ראובן')