"ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם" י"ז ט'
בשנת תש"ז, כשר' יעקב הלפרין עוד התגורר בירושלים, בשלה במוחו ההחלטה להקים ישיבה לשמו ולזכרו של הגה"ק רבי מאיר שפירא זצוק"ל מלובלין, בשכונה הנושאת את שמו בבני ברק (זכרון מאיר). באותה תקופה התוודע ר' יעקב לרבינו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי ואזנר זצוק"ל, שהותיר עליו רושם מיוחד במפגשיו עמו, ומשכך נתן בו את עינו לטובה, כמי שנחשב אז לאחד מתלמידיו המקורבים ביותר של מהר"ם שפירא בארץ ישראל, לתת על ראשו עטרת ראשות הישיבה.
גדולתו התורנית, יכולותיו החינוכיות ויראתו הקודמת לחכמתו – התאימו לדעתו למשרה רמה זו, ורבי יעקב בא עמו בדברים אודות תוכניותיו, כשהוא מציע לו לבוא לבני ברק ולראות במו עיניו את המקום בו עתידה לקום הישיבה החדשה.
בבני ברק איווה באותם ימים למושב רבן של ישראל, הלא הוא מרן חזון איש זי"ע. החזון איש עלה ארצה בתמוז שנת תרצ"ג מוילנא, ולאחר ישיבה קצרה בתל אביב עבר להתגורר בבני ברק, לאור הצעתו של הרה"ג רבי מתתיהו שציגל זצ"ל, מקים ישיבת 'בית יוסף נובהרדוק', שנוסדה כמה שנים קודם לכן בליבה של שכונת 'גבעת רוקח'. לימים, כאשר נשאל החזון איש על ידי רבינו, מה ראה בבני ברק כי יקבע בה את מקום דירתו, השיב: "ירושלים מלאה צדיקים וגדולי תורה, אולם בישוב החדש מצאתי מדבר, ורציתי לשתול בו נטיעות של תורה, לפיכך באתי לבני ברק. מה גם שהנטיעה האמיתית היא כפשוטה – באמצעות חיזוק קיום המצוות התלויות בארץ, שעיקרה היא שמיטת קרקעות"…
בין אלו שהיו בקשר אמיץ עם החזון איש, היה הנגיד רבי יעקב הלפרין. לאחר שסייר רבי יעקב עם רבינו בשכונות העיר, והראהו את חמודותיה של בני ברק, עלו יחד למעונו של החזון איש, ורבי יעקב המליץ בפניו על רבינו, כמי שהוא מייעדו לתפקיד ראש ישיבת 'חכמי לובלין' העתידית.
לא היתה זו הפעם הראשונה בה התוודע החזון איש לרבינו. כבר בשנת תש"ו, כאשר ביקש החזון איש את מקורביו, ובהם הגאון רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל, מנהל בית היתומים 'דיסקין' בירושלים שהיה מנאמניו, כי ימליצו לפניו על מישהו מגאוני ירושלים, שלדעתם יוכל לשמש כרבה של 'זכרון מאיר' – תשובתם היתה פה אחד, כי רבינו מרן הגר"ש הלוי ואזנר, 'הוא הגבר הוקם עליו' המתאים לכהן במשרה זו.
מאוחר יותר, בחודש סיון אותה שנה, עלה מרן החזון איש לירושלים, ניגש אליו רבינו והם שוחחו ביניהם בד"ת פנים אל פנים, כשהחזון איש אינו מפסיק להתפעל מידיעותיו הרחבות בכל חלקי התורה. מאוחר יותר יתבטא עליו בפני אחד ממכריו: "שוחחתי עם אברך השולט בבבלי, בירושלמי ובפוסקים". עתה משהתייצב לפניו שוב עם הנגיד רבי יעקב, כמועמד רשמי למשרה תורנית, הכרעתו הייתה ברורה מאליה.
אופן נוסף בו התוודע החזון איש לרבינו, היה באמצעות קונטרס ובו מחידושי תורתו של רבינו, שנשא חן בעיניו. היה זה קונטרס שהוציא רבינו לאור בימי שבתו בירושלים, שעסק בדיני עיבור השנה בארץ ישראל ובחוץ לארץ, ואשר התגלגל באקראי לידיו של החזון איש. סדר הדברים ודיוקם שבו את ליבו, והוא התפעל מאוד מהמחבר הצעיר, שניכר כי ידיו רב לו במלחמתה של תורה כאחד הגיבורים. בעקבות כך גמלה בלבו החלטה, לנסות להביא את רבינו ל'זכרון מאיר' כדי שיכהן בה כרב.
לאחר שנפרדו ורבינו שב לביתו שבירושלים, נענה החזון איש ואמר לרבי יעקב, כי סבור הוא שיש למנותו כרבה של שכונת 'זכרון מאיר' בנוסף לתפקידו המיועד כראש ישיבת 'חכמי לובלין'. הוא בקשו כי כאשר יבוא לירושלים, יסור למעונו של רבינו ויציע בפניו את שני התפקידים. עשה רבי יעקב כפי שנצטווה, ותיכף בבואו ירושלימה, התייצב בבית רבינו, סיפר כי הוא בא אליו בשליחות קודשו של החזון איש, ובקשתו בפיו כי יאות ליטול על שכמו גם את עול הרבנות בשכונת 'זכרון מאיר'.
כיוצא בזה, סיפר רבינו בכינוס הגדול שהתקיים במלאות שישים שנה להקמת ישיבת 'חכמי לובלין' ב'זכרון מאיר', במעמד אלפים מתלמידיו. וכה דיבר אז בקדשו: "בפועל נוסדה הישיבה בשנת תש"ז, אך בכוח, במחשבה, בשנת תש"ו, כשעדיין גרתי בירושלים עיה"ק, הגיע אלי שליח מצווה מהחזון איש זי"ע, הרה"ח רבי חיים יעקב הלפרין ז"ל, שקורה לי לזכות ולבוא ל'זכרון מאיר' שנתייסדה על שם מורי ורבי מלובלין זי"ע, לקבל עלי את עול הרבנות ב'זכרון מאיר' והסביבה, ואת עסק הרבצת התורה במסגרת ישיבת 'חכמי לובלין'"…
רבינו לא מיהר להשיב בחיוב על המינוי. יקרה היתה בעיניו ישיבתו בין חכמי וגאוני ירושלים, מה גם שכבר החזיק במשרת רבנות, כמו"צ מטעם ה'עדה החרדית' בשכונת 'כרם אברהם' שבגאולה. מנגד חזקה עליו דעתו של החזון איש, ורצונו כי ייטול על עצמו את עול הרבנות ב'זכרון מאיר', והיא זו שלבסוף הכריעה את הכף, כאשר החזון איש העמידו כביכול בפני עובדה מוגמרת וכמעשה שהיה.
וכה גולל רבינו את הדברים ברשימותיו, שהובאו בספר 'מעשה איש': "עוד לפני שבאתי לכאן והייתי עוד גר בירושלים, באתי פעם לבני ברק לבקר אחד מן הקרובים, שגר בגבעת רוקח, ע"י ישיבת סלבודקא, ועליתי רגלי לגבעת רוקח. הרגשתי שכמה מטרים לפני הולך החזון איש זי"ע. רצתי לקראתו ללוותו כי הלך יחידי. והיה אז גר עוד שם בגבעת רוקח סמוך לישיבת נובהרדוק. הלכנו עד רחוב חתם סופר, והחזון איש היה צריך ללכת שם לביתו, ואני המשכתי עוד למעלה וראיתי שאינו נוטה לשמאל. ואמרתי לו 'אולי שכח מרן היכן שגר?' ואמר לי: 'זוכר אני, אלא שאתם רב שלנו, ורב לא ילך לבדו, רוצה אני ללוות אתכם'. ואמרתי לו: 'א"כ אין אני הולך הלאה!'. ואמר לי: 'גם אני לא אלך, וצריך אני ללוות אתכם'". והיה מוסיף רבינו: "החזון איש לא היה ווערטיל מענטש [- איש שאומר מליצות], הוא הלך אפוא עמי עד שנכנסתי לביתי, ורק אז חזר לביתו"…
על ביקור נוסף אצל החזון איש סיפר רבינו, כי הגיע פעם למעונו בתחילת הלילה, ומצאו כשהוא יושב בחצר הבית ועיניו אל על, כשמבטו משוטט בין כוכבי הליל הנוצצים ברקיע השמים. משך דקות ארוכות ישב כך, כשהוא אחוז דביקות והתפעלות, מעיניו זולגות דמעות התרגשות ומבלי שיבחין כלל בנוכוחותו. לאחר מכן משהרגיש בו נענה ואמר: "כשמתבוננים במערכות השמים, אפשר לראות בנקל מעשי א-ל ונפלאותיו"…
בין כך ובין כך, נתעטרה שכונת 'זכרון מאיר' בכתר תהילה, כשמרן החזון איש זי"ע בכבודו ובעצמו שאיווה את השכונה למושב לו, ועקר מ'גבעת רוקח' – השכונה הוותיקה במערב העיר, בה התגורר מאז עלותו ארצה משך כחמש עשרה שנה, אל פאתי המושבה 'זכרון מאיר' הסמוכה לבני ברק, לרחוב עזרא כפי שנקרא אז בזמנו, ולימים רחוב 'חזון איש' שנקרא על של שמו של גאון ישראל, שהאיר את בני ברק במאור תורתו.
רב דזכרון מאיר
סיבות נוספות גרמו להתלבט אודות המינוי, ביניהן הצעת רבנות אחרת שעמדה אז על הפרק, ואשר הוגשה לפניו מאת קהילת יוצאי אוסטריה שהתגוררו בחיפה. האווירה הווינאית לה הורגל מעודו, וכן מנהגי הונגריה ואוסטריה שאפיינו את בני קהילה זו, משכו את לב רבינו והוא התלבט רבות אם להיעתר לכך.
לבסוף, משתכפו עליו ההפצרות מבני ברק, ורבינו נוכח כי מנוי וגמור עם החזון איש שעליו לכהן כרב של זכרון מאיר, נתן את הסכמתו למינוי, וקיבל על עצמו לשמש כרב השכונה. מששמע החזון איש את תשובתו החיובית קרא בקול 'מזל טוב' בפנים קורנות משמחה. לאחר מכן אמר למקורביו, כי מזל טוב הוא לתושבי 'זכרון מאיר' שרבם לא יהיה מורה הוראה בלבד, כי אם גם ראש ישיבה שירחיב גבולותיו בתלמידים.
לשמחתו של החזון איש לא היה קץ. ובמים שלאחר מכן שוחח בדבר עם באי ביתו, והביע את שביעות רצונו מהמינוי המוצלח. את חשיבות הדבר בעיניו היה ניתן לראות לעין כל, כאשר גאון ישראל החזון איש, יצא את מעונו לכתת רגליו בין תושבי השכונה, כדי להחתימם על כתב ההכתרה הרשמי אותו יגישו בפני רבינו, שהיה אז אברך צעיר בשנות השלושים לחייו. ואף בא בדברים עם העסקנים, כי ישתדלו לשוות למינויו מעמד רשמי שיוכר אף ברשויות, כדי שיקל עליו, כך סבר, לנהל את ענייני הקהילה מבלי להיות תלוי בדעת אחרים.
('מתוך הספר 'אבי ההוראה')