"איש אשר רוח בו"
כל אחד ואחד יכול לפעול גדולות ונצורות על ידי חיזוק ועידוד הזולת. נתאר לעצמינו כמה בעלי בתים היו יכולים להתחזק במצבם הרוחני, אילו היו שומעים דברי חיזוק אמתיים בשנותיהם הצעירות, כשנפשם היתה צמאה לאיזו מילה של חיזוק והערכה. כמה משפחות היו משפרות את עצמן בכל המובנים הרוחניים, אם היו שומעות איזו מילה טובה ומעודדת.
גדולה עד מאד זכותו של המזכה את חברו לשפר את רמתו הרוחנית. אמרו חז"ל (בבא מציעא שם): "כל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, מבטלה בשבילו, שנאמר (ירמיהו טו, יט): 'ואם תוציא יקר מזולל, כפי תהיה'".
והרד"ק שם מפרש: "אם תטריח עצמך עליהם להחזירם למוטב ותוציא יקר מזולל, שתוכל להשיב הרשעים שהם זוללים להשיבם טובים ויקרים, 'כפי תהיה' – מה שתגזור ותאמר יתקיים, כאילו אני אומר אותו".
אדם שמשפיע על אחרים להתעלות ברוחניות, עומדת לו זכות גדולה ועצומה, המילה שלו חשובה בשמיים, עד כי מתקיים בו "צדיק גוזר- והקדוש ברוך הוא מקיים".
אין להימנע מלהאיר פנים ולחזק את הזולת
אל יאמר האדם בליבו, כיצד יכול אני לעודד את רוחו של אדם במילות עידוד וחיזוק? הרי בקלות רבה עלול אני להיכשל בדברי חנופה או בדברי גוזמא, או אשנה מן האמת. ואם אכשל בעוון של שקר, הרי יצא שכרי בהפסדי…
מחשבה זו – מחשבת פסול היא! וראיה לדבר, שהרי רבנו הקדוש עצמו לא חשש לכך. הוא עמד וקרא לאדם בעת שהיה נחות דרגה בתואר המופלג 'רבי', ולא חשש שמא הוא מגזים וחוטא לאמת. הוא ידע בברור שבינתיים תואר זה אינו הולם אותו, אך בד בבד גם ידע שעל ידי כך יעודד את רוחו, ויעורר בו הניצוץ היהודי המוסתר בליבו, ויפיח בו רצון לשוב אל ה' ולהתעלות במדרגתו הרוחנית, כפי שאכן קרה.
כבר לפני שנות דור התאונן המורה הגדול, ה"חפץ חיים" זצ"ל, מרי דשמעתתא של דיני בין אדם לחברו, על תופעה רווחת שהיא בגדר רעה חולה, שכשמבררים אצל אדם על שידוך מסוים, הוא מנסה להשתמט בתואנות שונות, או שאומר שגדר על עצמו להימנע מלמסור מידע מטוב ועד רע, וזאת מחשש שיאלץ להיגרר לגוזמאות ולשקרים ואף ללשון הרע.
צא וראה, האדם הזה שכל כך מקפיד על דיבורו, לא ימלט שבהזדמנויות אחרות הוא יפטפט עם חברו במשך שעה ארוכה דבורי הבל ורעות רוח, לשון הרע ורכילות, שקרים, ליצנות וחנופה וכל דבור האסור. ורק כשמגיעה שעת מבחן וצריך לעזור לזולת, לומר כמה מילים טובות על אדם – לפתע הוא מתעטף בצדקות מעושה…
במשך הדורות ראינו איך צדיקי ישראל היו מחזקים ומעודדים את בני ישראל, גם כאלה שלא היו יראים ושלמים, ואפילו כאלה שהיו רחוקים מדרך הישר, והכל כדי להחזיר אותם ואת בני ביתם למוטב.
שמענו עדויות נאמנות שכך היה אצל אדמו"ר הרה"ק ה"אהבת ישראל" זצ"ל, שהיה נוהג ללטף את פניהם של יהודים שבאו להסתופף בצילו, גם כאלה שלא היו במדרגה רוחנית גבוהה במיוחד. בזכות קרבתם אליו ובזכות האהבה הגדולה שהקרין אליהם, זכו להקים דורות ישרים, ובניהם ונכדיהם גדלו לחסידים ואנשי מעשה עובדי ה' יראים ושלמים.
זה הספר של רבי אליהו חיים!
בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק", מובא ספור מעורר עד מאד על רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, רבה הגדול של לודז':
רבי אליהו חיים מייזל נקרא אליהו על שם הגאון מוילנא, וחיים ע"ש רבי חיים וולוז'ינער.
הוא היה רב גדול ועסק רבות במעשי חסד. פעם בשעת אסיפת רבנים דפק על השולחן ואמר את המילים הבאות: "יהודי שסוגר את הגמרא כשיהודי מבקש ממנו טובה – הגמרא אינה סגורה, זו גמרא פתוחה! אך אם יהודי מבקש ממנו טובה, והוא אומר: 'איני יכול לסגור את הגמרא' – הגמרא שלו אינה פתוחה, זו גמרה סגורה!".
רבי אליהו חיים היה בידידות עמוקה עם ההיליגער אחיעזר, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל מוילנא, שהיה אביהם של יתומים, אביהם של בני הישיבות בכל המקומות, ויחדיו עסקו בעסקנות למען הכלל. הוא שלח את ספרו "אחיעזר" לרבי אליהו חיים.
פעם פגש בעל האחיעזר ברעו רבי אליהו חיים ושאלו: "היכן הספרים שלך?"
הכניס אותו הרב מייזל לחדרו והראה לו – "פה יש מכתבים של אלמנות, של עניים, של חולים, של שבורי לב, לזה עזרתי בכסף, לאחר במילים טובות… אלו ספרים שלי".
למראה מכתבים אלו נענה רבי חיים עוזר: "אני חיברתי שלושה ספרים, מלבד שאר כתבי ידי, לרבי חיים אליהו יש כתבים רבים, אבל עתה ראינו את הספר אמיתי, זה הספר של רבי אליהו חיים!".
בינו נא – ודאי סבר רבי חיים עוזר, שהוצאת ספרי חידושי תורה ופלפולים מבטאת את גדלותו של האדם, אם ה' נתן לאדם לחדש חידושי תורה – אשריו ואשרי חלקו, ומיום שחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד… אך שמחת שבורי לב ונדכאי רוח היא התפקיד האמיתי הגדול מכך. צריך ללמוד, צריך לכתוב חידושי תורה, אך חשוב אף יותר מכך לתמוך בנדכאים!
במה אתה רב?
בעניין זה נביא מעשה בהייליגער צאנזער רב, בעל ה'דברי חיים' זצ"ל:
ה'דברי חיים' הקדוש, השקיע כוחות עצומים כדי שימנו את רבי שמעון סופר, בנו של ה'חתם סופר', לרב בקראקוב. ואכן קהילת קראקוב זכתה, שרבי שמעון סופר כיהן כבוד ברבנותה.
לאחר תקופת מה פגש ה"דברי חיים" בר' שמעון סופר, והתעניין על הנעשה בקראקוב.
הוא פרט ושאל: "מה קורה בעניין השחיטה בעיר?"
"מינינו שוחטים המקפידים על קלה כחמורה מדקדקים ביותר, ומורה הוראה מומחה בודק את סכיניהם", נענה ה'מכתב סופר'.
"ומה בדבר הערוב בעיר?", המשיך הרבי מצאנז לשאול.
"בקהילתנו יש יהודי מומחה בהלכות עירוב, וכל שבוע הוא בודק את הערוב תחת אחריותי", השיבו הרב החדש.
"ומה קורה בתחום המקוואות בקראקוב?"
"שני דיינים מלומדים, היודעים היטב את כל ההלכות, הולכים בקביעות לבדוק שהמקוואות מתנהלים על פי ההלכה הצרופה".
וכך המשיך הוא לחקור, וראה שלכל ענין הלכתי מצא הרב מקראקוב דיין, מורה הוראה או מומחה, ועליהם הטיל הוא את האחריות לענייני הקהילה.
פנה הצאנזער רב אל הרב: "קראקער רב, לשחיטה יש לכם מורה הוראה, לערוב יש לכם מומחה, למקוואות יש לכם דיינים בקיאים, ומה ביחס לדיני תורה?"
"יש לי בית דין בהרכב של שלושה דיינים היודעים חושן משפט מכריכה לכריכה, מוראדיג!", סיפר הרב בשמחה.
פנה אליו הצאנזער רב בשאלה הנוקבת חדרי בטן: "הרי מינו אותך לרב בקראקא, לשחיטה, לערוב, למקוואות, לבתי הדין – לכל ענין יש מומחה, אם כן במה אתה רב בקראקא?!".
רבי שמעון סופר, בקדושתו העצומה וביראת השמים הצרופה שלו לא השיבו. הוא רצה שהצאנזער רב יענה לשאלה אמתית זו ואמר: "אדרבה, יגיד כבוד הרב, במה אני רב בקראקא?"
"להחיות שבורי לב ולהרנין נדכאי רוח – זה תפקיד הרב!", הכריז ה'דברי חיים'.
ורבי שמעון ענהו בשקט: "את זה אני משתדל לעשות בקראקא!"
בנו האהוב של מלאך אלוקים ה"חתם סופר", הגאון הקדוש רבי שמעון סופר, שר התורה, צדיק יסוד עולם, שכל צדיקי הדור ללא יוצא מן הכלל חיבבוהו חיבה יוצאת דופן, במה הוא רב?! – להחיות שבורי לב, מוראדיג! "את זה, ברוך ה', אני משתדל לעשות…" – מילים פשוטות, אך מבטאות כל כך הרבה…. זהו תפקיד הרב!
איש לרעהו יעזורו – ביקור חולים
הקב"ה נתן לנו אין ספור אפשרויות לתמוך בשבורי לב: בעניים, בממתינים לישועות. ולוואי נזכה לקיים מצוות חשובות אלו, נשכיל להקדיש לאחד מהם מספר דקות, לשמוע את דבריו, להקשיב בשימת לב, לומד מילה טובה, ואם נוכל לסייע – במעשה.
(מתוך כבודם של ישראל)
חשוב ללמוד אך חשוב יותר להחיות לב נדכאים
האם שכחתם את הגמ' גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות, האם חסד גדול מתורה, והרי כשאפשר לעשות ע"י אחר, אסור להפסיק מללמוד, ורק כשא"א לעשות ע"י אחרים חסד דוחה אך גם כל מצוה קלה אחרת דוחה. וכידוע דברי הט"ז שאשרי מי שלא בא לידו חסד שיכול לשבת וללמוד כי הם חיינו